פרשנויותיו של לורנצו גיברטי, לפי האמונה, פורסמו כ. 1455, מציינת את האירוע הידוע הראשון של אמן שכותב על עצמו ועל עבודתו. בכך עמד גיברטי בפני האתגר לתאר את עבודתו במילים המעבירות את כוונותיו לקהל שהיה אמור לקרוא את הפירושים. כדי לסייע לג'יברטי לפתח את שפתו הוא פנה לרומא העתיקה כדי לקבל הדרכה, ולעתים קרובות החליף טקסטים של קיקרו ווירגיליוס עם חוקרים הומניסטיים כדי לשפר את הלמידה שלו. חלקים גדולים של ספרים של פליניוס וויטרוביוס מהווים את הספר הראשון בפירושים של גיברטי, מה שמוכיח שהוא יכול לקרוא ספרים בלטינית, למרות שגיאה בתרגומיו. ההיסטוריה הטבעית של פליניוס מיוחסת לעתים קרובות ביצירת המסגרת לדיון בתולדות האמנות. עם זאת, הוא לא היה לבד בדיון על ציור ופיסול שכן כתבי המאה ה-1 לפני הספירה של דיוניסיוס מהליקרנסוס חושפים השוואות בין פסלים זה לזה ונואמים המשתמשים בתואר כדי לצייר את קווי הדמיון ולהבדיל בין ההבדלים ביניהם. רעיון זה של השוואת רטוריקה לדימויים נמצא ב-Quintilian's Institutes of Oratory, שפורסם לאחר פליניוס הזקן בשלהי המאה ה-1 לספירה, שעורך השוואות ברורות בין ציור, פיסול ורטוריקה. קווינטיליאן משתמש בשפה שמתארת ​​את יצירותיהם של פסלים כ'נוקשות למדי, 'פחות נוקשות' ו'רכות יותר'. הרנסנס, כפי שאנו תופסים אותו במאה העשרים ואחת, הוא הלידה מחדש של העת העתיקה, ובאיטליה המוקדמת של הרנסנס, אוצר המילים ששימשו ביוון ורומא העתיקה לגבי ציור ופיסול נראה מופיע בטקסט העכשווי תמלול אודיו טקסט טלפון.

בתחילת הקוואטרוצ'נטו, גברה התעניינות בביוגרפיות שנבעו מהתרגומים של "חיים מקבילים" של פלוטארכוס מאת ליאונרדו ברוני וג'קופו אנג'לי. בשנים הראשונות של המאה החמש עשרה פרסום של ברוני על חיי פטררקה ודנטה, שנכתב בשפת העם ולכן נגיש לקהל רחב יותר. ברוני אומר ב"חיי דנטה" שלו שללשון העם היו "ההערכה והכשרון שלו", "השלמות והצליל שלו, והדיקציה המלוטשת והמלומדת שלו".

במקביל, חלה פרסום מוגבר של ספרות שהתמקדה ביתר שאת בציור, אמנים ופסלים. Cennino Cennini פרסם את הכותרת שלו, The Craftsman's Handbook, בסוף שנות ה-1390, ואחריו את ספרו של Leon Battista Alberti, On Painting, בשנת 1435, והעניק לג'יברטי משאבים נוספים שהופקו בזמנו ובשימוש באוצר מילים שיהיו מוכרים לו יותר. עשר שנים לאחר שאלברטי פרסם את "על הציור", היה אמור גיברטי להתחיל לכתוב את הפרשנויות שלו בהתבסס על הווריד העשיר הזה של ספרות. למרבה הצער, אין עותק קיים של הפירושים המקוריים כפי שנכתבו על ידי גיברטי. מה ששרד הם שלושה ספרים של הפירושים שנעשו על ידי מעתיק מאוחר יותר. לא רק שזה בעייתי, כך גם שפת הטקסט המנותח והנדון היום, שכן מדובר בתרגום לשפה אחרת; אנגלית.

האקדמאים במכון קורטולד לאמנות מודים שהעותק מכיל אי דיוקים רבים, אם כי נאמר שאי אפשר לקבוע כמה מאי הדיוק ואי ההבנה נובעים של המעתיק וכמה תלוי בגיברטי עצמו. ההכרה בטעויות של גיברטי בתרגום מלטינית ובקשיים שניצבו בפניו בתרגום שפה זו לשפת העם, מתקיימת. עם זאת, הסעיף הנדון הוא שכתב גיברטי על יצירותיו, הדלתות שזכו לכינוי שערי גן עדן, ולכן לא הייתה דרישה מג'יברטי לתרגם מלטינית. עם זאת, התרגום לאנגלית אכן מעורר בעיות, כפי שמודה לארה ברוק בתרגומה ל"מדריך האומן של סניני": "ככל שהמשכתי בעבודה שלי נהייתי מודע יותר ויותר לכך שהאנגלית שהפקתי לא משקפת את האיטלקית שאני מתמלל". כתוצאה מכך, כדאי להתייחס לטקסט האיטלקי הזמין כאשר דנים בתרגום לאנגלית, שכן תרגומים שונים יוצרים משמעויות שונות המטשטשות את המשמעות המקורית. מכון קורטולד מתרגם את "Condussi detta opera con grandissima dilegentia e con grandissimo amore" ל"ביצעתי את העבודה בהתלהבות ובאהבה הגדולה ביותר". גילברט מתרגם את אותו משפט ל"ביצעתי את העבודה בשקידה הגדולה ביותר ובאהבה הגדולה ביותר", שנראה יותר תואם את האיטלקי המקורי. בכך שמכון קורטולד מסיר את 'הכי גדול' לפני 'אהבה', יש פוטנציאל להסיק שגיברטי ביצע את העבודה בחריצות/להט יותר ממה שאהב. יותר חשוב, התרגומים השונים לאנגלית של 'dilegentia' הם בעייתיים שכן באנגלית 'zeal' פירושו 'מסירות נלהבת או נלהבת, לעתים קרובות קיצונית או קנאית במהותה, לגבי תנועה דתית, מטרה פוליטית, אידיאל או שאיפה' ומקורה ב הלטינית המאוחרת, 'זלוס'. 'חריצות' פירושו 'יישום יציב וזהיר; תשומת לב או טיפול נאותים" ומקורה בלטינית 'dilegentia' שפירושה 'דאגה, תשומת לב' תמלול ישיבות.

'דיליגנטיה' שימש את קווינטיליאן כחלק מאוצר המילים שלו כדי לתאר היבטים של המילה המעוצבת ושל הדימוי המעוצב, תוך יצירת קישור לימי קדם שזכה לשבחים מבני דורו של גיברטי, מה שמעניק ליצירתו של גיברטי גרביטאס מועשר. התרגום של גילברט קרוב יותר למיועד. כלומר באיטלקית. לאחר בחינת הקשיים הגלומים בעבודה עם טקסט היסטורי שעבר סינון דרך מעתיקים ומתרגמים, מה מציג גיברטי בטקסט הנחקר?

לאחר שהסביר את תיאוריות האמנות שלו בספר הראשון של הפירושים שלו שאמן ופסל גדול חייב להחדיר ביצירותיו, ג'יברטי נותן לנו את התיאור שלו על אמנים שונים מהטרנצ'נטו ואילך שהוא מעריץ. הוא עושה זאת תוך שימוש במונחים כמו 'קומפוזיציה' ו'הקלה' בתיאור שלו על אמברוג'יו לורנצטי, מגיע עם עצמו ועם העבודות שלקח על עצמו מ-1419, כולל קטע הטקסט הנבדק על מערכת הדלתות השלישית לבית הטבילה של פירנצה. בעיקרו, גיברטי מפרט תיאור ויזואלי של הדלתות. ההיבטים הפורמליים מובאים לגבי כמה לוחות (עשרה) וגודלם (שני מטרים וחצי ריבוע), בהמשך לפרט שמקור הנרטיבים המוצגים נלקח מסיפורי הברית הישנה. ניתן תיאור של האפריז הפנימי והחיצוני. הפנימי כולל עשרים וארבע דמויות, בעוד החיצוני מכיל עלים, ציפורים ובעלי חיים. בתיאור זה פזורות מילים שגיברטי משתמש בהן כדי לתאר את הרגשות של הדמויות הממלאות את חלקן במחזור הסיפורי שהוא יצר. גיברטי משתמש ב'נדהם' כדי לתאר כיצד הרגיש האנשים שחיכו למשה לחזור עם הלוחות מההר (עשרת הדיברות). זה נותן לקורא מושג על הבעות הפנים ועל הרגש שגיברטי שאף לתאר בדמויות אלה המעובדות בברונזה קרה. זה מרגיש כאילו גיברטי מחפש את המילים הנכונות כדי לתאר את מה שהוא רוצה שהצופים בפאנל הזה יבינו על הנרטיב בתוך הפאנל ברגע שהוא מת. ג'יברטי נותן לנו גם את גישתו הכוללת לייצור של מערכת דלתות זו, ובהיבט זה של החיבור שלו, בולט הקשר ל"על הציור" של אלברטי.

גיברטי כותב על כך שהוא מבקש "לחקות את הטבע... עם כל קווי המתאר... [ו] עם קומפוזיציה עשירה בדמויות רבות" אשר מזכירות את ההיסטוריה הטבעית של פליניוס, שבה פליניוס משבח את אומנותו של הטבע ביצירת חרקים והמצאתה. ] במתן לחרקים עוקץ בזנב. סניני קובע שאמן חייב תמיד להעתיק מהחיים ולתרגל כל הזמן. כמו כן, אלברטי אומר שהוא יסביר את 'אמנות הציור מתוך העקרונות הבסיסיים של הטבע' בפתיחה ל-On Painting. כותב בעמודים נוספים כי "העיקרון הבסיסי יהיה שכל שלבי הלמידה ייחפשו מהטבע: האמצעים לשכלל את האמנות שלנו יימצאו בחריצות, לימוד ויישום". גיברטי משקף את ההצהרות הללו בגישתו ליצירת לוחות הדלת. כאן, ישנה הוראה ברורה מאמני קוואטרוצ'נטו, שהטבע הוא המטרה של אמנים לשכפל מספרות שנכתבה ממש לפני ובמהלך ייצור הדלתות של גיברטי, ולפחות עשור לפני שגיברטי מודה שזו הייתה כוונתו לגבי הדלתות כשהוא כותב עליהן בפירושיו. גיברטי הולך רחוק יותר באימוץ רוח הוראתו של אלברטי על ידי שימוש בביטוי המדויק כדי לתאר את מידת המאמץ שהוא הפעיל כ"חרוץ ביותר". 'חרוץ' מתחקה בשימוש בו עד לקונטיליאן, דרך אלברטי הרואה בהפגנת 'חריצות' הכרחית עבור אלה שרוצים שעבודתם תהיה 'נעימה ומקובלת על הדורות הבאים', מה שחושף חלק ניכר מהמניע של גיברטי להשתמש במילה זו לתיאור שלו. מַאֲמָצִים. ג'יברטי מתאר עוד את גישתו בכך שהיצירה "הסתיימה בכל מיומנות, פרופורציה וכישרון". השימוש ב"פרופורציה" מציג את המושג פרספקטיבה, הקלה וקומפוזיציה.

גיברטי מתאר היבטים של גישתו הכוללת לביצוע מערך הדלתות השלישי. הוא מתייחס ל'קווי המתאר שהוא יכול לייצר' ו'עם קומפוזיציות משובחות' המובילות אותו לדבר על דרגות ההקלה השונות שבהן השתמש כדי ליצור תחושת תלת מימד, בדיוק כפי שהעין הייתה רואה אותן. קארי טוענת שגיברטי ראה בשליטה בפרספקטיבה הליניארית את הבסיס לבניית נרטיב ציורי, אחד האתגרים הגדולים ביותר שאיתם התמודד אמן בקוואטרוצנטו. Ghאיברטי יכול להתייחס לסניני ואלברטי ששניהם סיפקו הנחיות בנושא הקלה, ובוודאי, אלברטי מספק הנחיות מפורטות ליצירת פרספקטיבה ותלת מימד במישור תמונה. בתהליך של אלברטי לקראת עיבוד תמונות קרוב ככל האפשר לטבע, הוא מפרק את החלקים המרכיבים אותם; מתאר, קומפוזיציה וקליטה של ​​אור. אוצר המילים הזה משמש את ג'יברטי בתיאור הדלתות, תוך הסתמכות על הקווים המנחים של אלברטי במסע החיפוש שלו כך שנוצרות תנועות חינניות. קראוטינרה סבור שגיברטי נשאר משכנע באמצעות עדינותו מול דרישותיו של קוזימו דה מדיצ'י לעבודה מונומנטלית יותר. בכל הטקסט של גיברטי, נראה שהוא לא השתמש באוצר מילים רחב כדי לתאר את עבודתו. במקום זאת, הוא מסתמך על אוצר המילים של אמנים ונואמים שהלכו לפניו. בקסנדאל קובע כי הקוואטרוצ'נטו הגביל את אוצר המילים שהיה על הקוואטרוצ'נטו לתאר אמנות, מוגבל ללא יותר מארבעים מילים. כיצד התרחב אוצר המילים הזה בשנים שלאחר מותו של גיברטי?

בפרשנותו של כריסטופורו לנדינו לקומדיה האלוהית של דנטה, השתמש לנדינו באוצר מילים שביקש לתת תחושה טובה יותר של סגנון האמנים והיצירה שהם הפיקו. לנדינו התייחס למונחים כמו 'אריה', 'סקורצ'י' ו'פרומפטו' שאותם הוא מבקש לתאר באמצעות דוגמאות, גישה מועדפת בספרות. עם זאת, לנדינו כולל מונחים שכבר השתמשו בהם, כמו 'תבליט' ו'אורנטו', שם הוא מספק שוב תיאור מפורט יותר של המשמעות שלהם כשהם מיושמים על אמנות. למונחים כמו 'אריה' היה היסטוריה של יישום באמנויות, לאחר ששימשו את דומניקו דה פיאצ'נצה במסכתו על הריקוד כדי לתאר היבטים של ריקוד. גיברטי לא השתמש במונח זה בפירוש שלו, למרות שהחיבור של דומניקו דה פיאצ'נצה פורסם בשנת 1450. אולי, גיברטי לא ראה את העבודה הזו כדי להשתמש באוצר המילים הזה. אמן מאוחר יותר, ג'ורג'יו וסארי, התייחס לפרשנותו של גיברטי בחיי האמנים המפורסמים שלו, כדי לעזור לו ליצור את הנרטיב סביב גיברטי שהוא חפץ בו. אדם פלורנטיני שהיה המפתח לאבולוציה של האמנות שצמחה עם תקומתה של העת העתיקה על השלכתה לקראת שיאו של כל מה שוסארי האמין שאמנות יכולה להיות, מתגלם במיכלאנג'לו. מה שגיברטי התכוון להשיג בכתיבת הפרשנות שלו הוא השיג - לשבח ולהעריץ לדורות הבאים.