זה רק נדמה לנו, או שהפכנו סניליים מכדי לזכור, או שכל קיץ מרגיש כאילו הוא הרבה יותר חם מקודמו? פעם, בילדותי בשנות השמונים, הצלחנו איכשהו לעבור את החודשים הארורים יולי-אוגוסט ללא מזגנים, שהיו אז יקרי המציאות, והם לא השאירו טראומת ילדות קשה בזיכרוננו. אבל הנה עברו כמה עשורים בסך, ולמרות שאותו מועדון הופעות נוראי נטול מזגנים נסגר אי שם ב-2003, גם שבע שנים אחרי עודנו מעלים זיכרונות טראומטיים ממנו.
זה היה באיזה יום קיץ ב-2002. הגענו להופעה של להקה אלטרנטיבית שאהבנו עד מאוד והאמנו בכל מעודנו שהיא-היא הדבר הגדול הבא (ושלוש שנים אחר כך שכחנו ממנה לגמרי). היינו מלאי אנרגיות, שמחה והתלהבות – ואז נכנסנו לאזור נטול מזגנים שבפנים.
הזמן: ערב חודש יולי. המקום: מועדון בדרום תל אביב, העיר שבה אפשר לבשל חביתה רק מזריקת ביצה על האספלט בחוץ. המעלות בחוץ: 30. המעלות בפנים: מיליון בערך. ללא מזגנים, אמצעי ההתמודדות היחידי עם הזוועה היה חמישה מאווררים קטנים, מהסוג שאדם אחד מכוון על עצמו כשאין שום ברירה אחרת. סביב כל מאוורר: התגודדות המונית כאילו היתה זו פתיחה של סניף H&M בעזריאלי, של אנשים המשוועים אל מזגנים ובינתיים מתקוטטים על חצאי שניות של משבי אוויר חסרי תועלת, אוויר שהיה חם לא פחות, אבל לפחות זז במעט.
בחייכם, תגידו לי: השקעתם במערכת סאונד, בעיצוב, בשכירות (ועוד בתל אביב!), בתפריט שמכיל "פוקצ'ת קישואים וארטישוק ירושלמי מוקפץ" – היה כל כך מסובך להשקיע טיפה עבור התקנת מזגנים נורמליים?! אתם בתל אביב, לא בקוטב הצפוני, אפילו לא במטולה. בעיר הזו מזגנים דרושים כמו אוויר לנשימה. מזגנים הם אוויר לנשימה.
בינתיים אנחנו הלכנו והפכנו לשלולית בהיעדר מזגנים במקום, וזה עוד רק בזמן שאנו מחכים את זמן האיחור הקבוע בכל הופעות הרוק בישראל עד שבעל המועדון יואיל כבר להוציא את הלהקה לבמה. האוויר לא זז. היה מחניק, מלא עשן סיגריות שרק החמיר את החום נטול המזגנים הנורא, וריח הזיעה התערבב עם ריח הפוקצ'ות לבליל משונה ומוזר. אוויר! רוצים אוויר! כשהלהקה כבר עלתה לבמה היינו סמרטוטים לחים. ניסינו לרקוד שיר או שניים עד שצנחנו, מנסים ליפול על המושב בדיוק בזווית שתגנוב חצי משב מהמאוורר שבדיוק שבק חיים. בשיר החמישי כבר החלפנו בשירתנו את כל המילים בשירים באחת: "מזגנים". הו, מזגנים.
לא ברור איך הצלחנו להתמודד עם העונש עד סוף ההופעה. בשניית הסיום היתה נהירה מטורפת למכוניות כשכל האנשים לוחצים בהיסטריה על כפתורי המזגנים ברכבים, ואז נאנחים אנחת הקלה: אח, ציוויליזציה. יצאנו מהגהינום.
מי לעזאזל פותח מקום בילוי ולא טורח לעשות התקנת מזגנים? הוא באמת חושב שאחרי חוויית האין-מזגנים הזו מישהו ישוב לסיבוב חוזר בחממה הזו?
ואכן, הקהל הצביע ברגליים, והוכיח שהוא מעדיף את המוזיקה שלו אולי עם סאונד פחות טוב, אבל עם מזגנים. המקום נסגר במהירות האור לאחר כשלון כלכלי מוחלט. אין לי מושג מה עשה בעליו ביום שאחרי, אבל אם יש לו שכל, כנראה שהוא הלך לברר מחירי התקנת מזגנים – למקרה הצורך, ביוזמה העסקית הבאה.