ייעוץ – פרגוני - להדליק את האור בעבודה
פעם הגעתי להעביר הרצאה בנושא 'שיפורהשירות' בארגון גדול, ההרצאה הייתה למנהלים ולמנכ"ל שלהם. אחד המשתתפים,רון שמו, עשה לי פרצופים אינסופיים במהלך ההרצאה, בהפסקה נגשתי אליו ושאלתיאותו אם אמרתי משהו שפגע בו, הוא הסתכל עלי מופתע ואמר, לא, זה לא אתה,אתה בסדר, פשוט מלראות את הבוס שלי על הבוקר אני נכנס לדכאון. למה, שאלתיבתמימות, למה? כי הוא מחפש אותי, ואיך הגעת לזה? תגיד אתה, הוא ענה, אניכבר 3 שנים עובד בארגון הזה, מכניס כסף, מצליח בפרוייקטים, כולם מעריכיםאותי, מילה אחת טובה לא שמעתי ממנו. אולי הוא אילם? שאלתי, אבל רון היהנחוש, הוא לא אילם, כשיש לו משהו רע להגיד הוא אומר ועוד ליד כולם.
ניגשתי לבוס שלו בסוף היום ושאלתי אותו –תגיד מה דעתך על רון? מבלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי – רון? המנהל הכי טובשלי. כולי בהלם, שאלתי – אמרת לו את זה פעם? אני לא צריך להגיד לו, הואיודע את זה, ענה בבטחון. מהיכן הוא יודע?
ואז סיפרתי לו בדיחה – אישה ניגשת לבעלהושואלת אותו – תגיד – אתה אוהב אותי. ודאי עונה הבעל, אז למה אתה לא אומרלי? מתחננת הגברת. מה זאת אומרת לא אומר לך? אמרתי לך בחתונה, אם יהיהשינוי אני אודיע לך.
למה?
הוא לא הבין, ואני חזרתי לביתי, עם החלטהלכתוב על זה מאמר - למה אנחנו צריכים להתנהל במקום העבודה שלנו, 8 שעותביום במקרה הטוב, כשאנחנו מוקפים בחוסר פרגון, מחפשים אותנו על כל פאשלהקטנה, חושדים בנו תמיד שאנחנו מנצנצים, גולשים באינטרנט או עושים טלפוניםעל חשבון העבודה. ועוד יותר מזה, למה אנחנו בתחרות, אחד עם השני, במלחמתאחים בעבודה, עינינו צרה, במקום לעזור אחד לשני - כל אחד לעצמו, במלחמתהישרדות מתמדת? האם זה הכרחי? אי אפשר בלי זה? אי אפשר להתנהל אחרת?
בטח שאפשר
יכול להיות שדבריי ישמעו תמימים מדי ותאמרואחרי המאמר "אשרי המאמין" אבל ניסיתי לקחת את כל הידע שיש לי בהוראת חכמתהקבלה ואת כל הנסיון שיש לי בעבודה עם עובדים וארגונים ולתמצת אותם ל-5עצות בסיסיות המבוססות על הדלקת האור בעבודה במקום במלחמה עם כוחות החושך.למה? כי אני מאמין שאי אפשר להלחם בקנאה ובתחרות ואי אפשר להלחם בחוסרהפרגון. הרב קוק אומר זאת כך: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלאמוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירהאלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על
הבערות אלא מוסיפים חכמה"
בואו אם כך, במקום לחכות שהארגון ישתנה והמנהל שלי יתחיל להיות נחמד, בואו אנחנו נוסיף אור:
עצה מס' 1 – רק על עצמי לספר ידעתי
לפני שרבי יוחנן בן זכאי מסר את נשמתו,עמדו סביבו תלמידיו וביקשו ממנו עצה – הוא ענה להם – "יהי מורא שמיים עליכםכמורא בשר ודם" – מה זה אומר? זה אומר שיש לנו נטייה להשוות את עצמנולאחרים, לקנא להצלחות שלהם, לפחד ממה הם יגידו וכו'.
העצה הראשונה היא כדלקמן – אתה בתחרות עםעצמך ולא עם אחרים! במקום להתעסק במה האחר קיבל או השיג או עשה. דמייןלעצמך מקום עבודה שבו במקום שכל אחד יהיה עסוק כל היום ברכילות על ההוא ועלההיא - כל אחד יתעסק בשלו, אידיליה, נכון?
לא רק שזו אידיליה, תחשוב כמה אתה תרוויח מזה וכמה אושר זה יכול לגרום לך, הרי קנאה שורפת, לא?
עצה מס' 2 - שכר מצווה מצווה
כשהגענו בהתחלה לעבודה, היו לנו כוונותטובות, רצינו להועיל, להספיק, לתת, רצינו ללמוד מאחרים, הסתכלנו על כולםממטה למעלה. היינו בהתלהבות רבה. מחקרים טוענים שעובדים נותנים בחודשיםהראשונים יותר מהמאה אחוז שלהם. בשלב מסויים, התחלנו להתאים את עצמנולאחרים שבאים לעבודה במקום לעבוד, ראינו שאנחנו לא מפודבקים, שמנו לבשאנחנו נותנים אבל לא מקבלים בחזרה ושאף אחד לא נותן לי יותר מאשר לאלהשעושים כאילו הם עובדים.
ואז מה קרה?
קרה שהתחלנו לתת פחות, כמו כולם, ולהביא אתהמינימום האפשרי ולא את המקסימום. ואתם יודעים מי המפסיד העיקרי בכלהסיפור? נכון, אני. כי במקום לבוא בכיף אני בא בחוסר חשק ומחכה מתי כבריגמר היום, והכי גרוע, אני מאשים את המעביד שלי שאני ככה בגלל שהוא משלם לימעט. ישלם יותר – יקבל יותר. הוכח מחקרית שהעלאה במשכורת לא מעלה אתהמוטיבציה של העובד אלא לחודש-חודשיים בלבד ואז, גם הסכום החדש הופך להיותמובן מאליו.
בכדי להגיע למצב שאני בא לעבודה עם מצברוח, התלהבות וחשק, אני צריך לפעול על פי העקרון של "שכר מצווה – מצווה".העיקרון אומר שהשכר שלי על העבודה היא העבודה בעצמה, הקשר עם האנשים, העזרהללקוחות, הנתינה לעמיתים שלי וכו'. במקום לשבת בבית, נותנים לי הזדמנותלהשפיע. ובלי שום קשר, בסוף החודש אני מקבל משכורת שאיתה אני משפיע למשפחתימזון ולינה. עצם העבודה היא השמחה שלי. מי שחי כך לא יהיה ממורמר לעולם.
עצה מס' 3 – אגו אגו אגו
עצמו נא עיניכם ודמיינו עולם בלי אגו. איךזה נראה לכם? רואים תככים? רואים פוליטיקה? רואים שקרים ומזימות? רואיםרכילות ולשון הרע? רואים איך כל אחד חושב רק על עצמו?
זהו שעולם בלי אגו לא יהיה, בדיוק להיפך,האגו רק הולך ומתעצם בעולמנו, כל העוני, האלימות, הסמים, האלכוהול ואפילוהדכאון הם תוצאה מעליית האגו. אדם מסתפק במועט יש רק בדור הקודם. הדור שלנורוצה הכל ועכשיו וכמה שיותר מהר וכל מה שיש לא מספיק. מאה ערוציםבטלוויזיה ו "אין לי מה לראות", מקרר מפוצץ ו"אין לי מה לאכול" – אלוביטויים של אגו.
עכשיו קחו את עצמכם, תתבוננו רגע על כל המקרים מהחודש האחרון שבהם כעסתם, צעקתם, התעצבנתם. רואים? מה הניע אתכם? צדק? אגו? גאווה?
במקום לנסות לשנות את כל העולם ושהכל יתנהלרק כמו שאני רוצה וחושב ורגיל, הגיע הזמן לקבל את זה שלכל אחד יש דרךאחרת. בואו נוריד קצת מהאגו ומה"מגיע לי" ומ"ככה צריך להיות", אנחנו לאשולטים על אף אחד אפילו אם אנחנו המנהלים שלו.
עצה מס' 4 – הוי דן את כל האדם לכף זכות
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אחדמגדולי החסידות, שהלך ביום הכיפורים לבית הכנסת ובדרך פגש יהודי עם סנדביץ'בידו. אדוני ודאי לא ידע שהיום יום הכיפורים, אמר הרב, אבל הבחור הגיב מיד– ודאי שאני יודע שהיום יום הכיפורים, אני רעב – אז אני אוכל. אדוני אםכך, ניסה שוב הרב, חולה או לא חש בטוב ובגלל זה הוא אוכל. אני לא חולה ואנייודע שיום הכיפורים היום – אני רעב אז אני אוכל. אדוני, ניסה הרב בשלישית,אולי עובד באיזושהי עבודת קודש המצריכה לעבוד גם ביום הכיפורים ובגלל זההוא אוכל. אני לא עובד בשום עבודה, אני לא חולה ואני יודע שיום כיפור היום.הרים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את עיניו השמיימה ואמר בורא עולם – איזה יהודיצדיק קרית בדרכי – רק דברי אמת יוצאים לו מהפה.
הסיפור הזה יכול לתאר יותר מכל את עצה מס' 4– תחפש את הטוב באחרים – זה ישנה לך את החיים. המנהלת ההיא שצועקת על כולםכל היום, יכול להיות שיש לה בעיות בבית? וההיא שכל היום בפלאפון – אוליהחבר שלה רוצה לעזוב אותה? והלקוח הזה שצרח עליי – מה עבר עליו לפני? יכוללהיות שאם הייתי במקומו גם אני הייתי מתנהג כך?
נדמה שבאופן אוטומטי אנחנו תמיד רואים את הרע בשני ושזו מלחמה לדון לכף זכות, אבל באמת -מה יותר מדליק אור מאשר זה?
עצה מס' 5 ואחרונה – כל ישראל ערבים זה לזה
הגעתי פעם להעביר סדנא בארגון מאוד מצליחבשנים האחרונות – בהפסקה הסתובבתי בין המשרדים ותוך כמה שניות הבנתי למה.בכל פעם שיש למישהו בעיה – מיד שניים – שלושה ניגשים לעזור לו, כשלקוח מדבר– מקשיבים לו והכי חשוב – הם נותנים לך תחושה שאתה באמת חשוב להם, שהםערבים לבעיה שלך.
העצה היא פשוטה – הפגינו אכפתיות כלפיאחרים! תראו להם שהם חשובים לכם! לא רק במילים גם במעשים. תופתעו לגלות איךזה חוזר אליכם ובאיזו עוצמה.
לסיכום
קארל מארכס טען בכתביו שהחברה החדשה, זושתחליף את התמיכה העוטפת והמשפחתית של המשפחה המורחבת או של החמולה – הואמקום העבודה. מקום העבודה אמור לספק לנו את כל צרכינו ולא להוות ג'ונגלמתקדם. אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלנו כעם או כמדינה, אנחנומתלוננים על זה, קוראים על כך בעיתונים וצופים בחדשות. מתלוננים מצד אחדומן הצד השני מחכים שמישהו אחר ישנה – הפוליטיקאים. אולי הגיע הזמן לעשותמשהו בעצמנו? לשנות את המרחב שאנחנו חיים בו?
יהיו כאלה שיאמרו שמי שיקיים את כל הכללים שציינו במאמר זה הוא פראייר. אני חושב שמי שלא יקיים – הוא הפראייר.