עוז רוח או עזות מצח? / יונתן יבין
נכתב על ידי: הדס כהן
תאריך: 07/04/11

לפני כשבועיים שיגר הסופר עמוס עוז עותק מספרו המצליח "סיפור על אהבה וחושך" לרב המחבלים הכלוא מרוואן ברגותי. עוז צירף הקדשה אישית באלו המילים: "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. אני מקווה שתקרא ותבין אותנו טוב יותר, כפי שאנחנו משתדלים להבין אתכם. בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש".

מיד קמה סערה בכל הארץ (כי איך אפשר בלי?). חוצפה שכזו, נזדעקו הנזעקים המקצועיים, לשגר מתנה כזו למחבל שנגזרו עליו חמישה מאסרי עולם בגין רצח ישראלים חפים מפשע ומעורבות בפיגועים רבים? הרי קורבנותיו של ברגותי עוד סובלים ומשתקמים, אוספים את הריסות חייהם, אם הדבר כלל אפשרי, והנה קם לו מר עוז האטום, ושולח לו פרסים.

בעקבות הסערה ביטל בית החולים "אסף הרופא" כנס בהשתתפותו של עוז, ומובן שבעקבות הביטול קמה זעקת-נגד משמאל (זעקה חלושה, השמאל לא אוהב לצעוק, זה הורס לו את הבוטוקס), על סתימת פיות וצנזורה אמנותית וכל הג'אז הזה. מיהר מנהל בית החולים והודיע שהכנס בכלל בוטל בגלל כשל לוגיסטי כלשהו. בסדר, וכולנו נולדנו אתמול (ולא באסף הרופא).

כעת, תלמידים ותלמידות, נעיין בדקדוק של שיעור ספרות בהקדשה האישית. ובכן, מה יש בה? ראשית, קביעתו הבלתי מדויקת להתמיה של אחד מידועי סופרנו, ש"הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו". כי הסיפור הזה הוא לא הסיפור "שלנו", אלא של עוז, זה ספר אוטוביוגרפי שמגולל את עלילות משפחתו האינטימיות, ולא הסיפור שלי, שלה או "שלנו". אם הייתי חושב לשלוח לברגותי סיפור "שלנו", יש בערך מאה ספרים שהייתי משגר אליו קודם. לפחות אחד מהם של עוז, וזה לא "אהבה וחושך".

במשפט השני מביע עוז את תקוותו האפולוגטית שברגותי "ייקרא ויבין", והשאלה הנשאלת היא, כמובן: למה מי זה הברגותי הזה, שמר עוז מתבטל לפניו, מחלה את פניו ומייחל שייקרא את כתביו? ומה פירוש "יבין"? נו, מסתבר שבעייתו של מייסד גדודי חללי אל-אקצה אינה סוציופתיה אלימה באיצטלה אידיאולוגית, אלא בעיית הבנה מצערת. אוי, מכה לעצמה האם השכולה על מצחה, ברגותי פשוט לא הבין, האומלל, בגלל זה הוא רצח לי את הבת. נו, חבל שלא הסבירו לו טוב יותר.

אך הדובדבן נמצא בסופו של המשפט: "כפי שאנחנו משתדלים להבין אתכם". סליחה? מי משתדל להבין את הפלשתינים? אם מר עוז כבר מנכס לעצמו את עם ישראל במילים "אנחנו" ו"שלנו", שיהיה הגון מספיק לכתוב בהקדשה ש"אנחנו משתדלים להבין למה הדיחו את פרידה, ולשכוח שהפלשתינים בכלל קיימים". ואם "אנחנו" רומז לקבוצה אחרת, של אנשי רוח ישראלים, למשל, שיואיל מר עוז וייבחן את המציאות, שאז יגלה שרבים מעמיתיו דווקא מחכים שהפלשתינים יבינו סופסוף אותנו.

אך המשפט שהרתיח את הרתחנים המקצועיים היה ללא ספק זה האחרון, שבו הביע עוז תקווה לפגוש את ברגותי (רב מרצחים, כזכור), ולא סתם לפגוש, אלא "בקרוב", "בשלום" ו"בחופש". במילים אחרות, לדעת עוז תרחיש של הסכם כולל עם הפלשתינים הוא ריאלי וקרוב, והוא גם יוביל לשחרורו המיידי של ברגותי מהכלא, אשר כשלעצמו לא ישחת את זמנו על כל מיני שטויות כמו תכנון פיגועים חדשים, אלא ימהר ויזמין אליו את עמוס עוז לתה וביסקוויטים.

בין השיטין מסתתרת, איפוא, תפישתו של עוז שברגותי הוא איזה "לוחם חופש" או "אסיר פוליטי", ולא רוצח אלים שלפני מאסרו היה שוחט בחדווה ובלי למצמץ את כל בני משפחת עוז, אילו רק ניתנה לו ההזדמנות. קרן האור היחידה בכל הפרשה האומללה הזו - שאם עוז לא מתחרט עליה עדיין, מן הראוי שיתחרט - היא שאסיר קיבל ספר, שהוא כשלעצמו מקור לתקווה, ולא פעם פתח לישועה.

אפשרות אחרת היא שעוז לא חשב יותר מדי לפני שכתב את ההקדשה הקלישאתית הזו. וזה כבר די מביך. בשבילו, בשביל "כולנו".


 
אודות המחבר
המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article15673.aspx