סיפורו של הגנב הפולני
נכתב על ידי: יואל כץ
תאריך: 28/01/20

סיפורו של הגנב הפולני

כאשר האדם מתוסכל ממעידותיו שהן "הכסף הקטן" ומתייאש מעצמו לגמרי, או אז נופל

הוא ברשתו של ה"גנב הגדול"

הגנב הפולני

הנמכת רף הציפיות

ציפורה החליטה שהשבוע יקום ויהיה הדבר. השבוע היא תצליח לקבל את השבת ללא רוגז. היא

תקבל את השבת מתוך רוגע ולא תכעס, ויהי מה!

אך משהתארכו השעות מצאה ציפורה את עצמה כועסת. הילדים הוציאו אותה משלוותה. מיד

תקפו אותה גלי תסכול והאשמה עצמית: "את 'לא יוצלחית' לעולם לא תשתני, חבל על

המאמץ!...".

כאן המקום להעיר: לפעמים אנו מקבלים על עצמנו בתוקף קבלה חזקה, כמו זו, "שלא לכעוס";

אך באחד  מהשלבים, כשמגיעים לשטח, לביצוע מעשי, מופיעה איזושהי מעידה, ואנו מוצאים את

עצמנו בכל זאת כועסים. ואז, מתוך תסכול, אנחנו כועסים על עצמנו, על כך שכעסנו ולא עמדנו

בקבלתנו.

עלינו לדעת כי שינויים מתרחשים בהדרגה על ידי התמדה, נחישות ודבקות במטרה.

לכן גם אם מעדנו – נקבל זאת בהבנה, נסלח  לעצמנו, נדלג ונמשיך באותה החלטה כאילו לא

ארע דבר. כך, במשך הזמן, יתחולל השינוי המיוחל ויוטמע בנו כחלק בלתי נפרד מאישיותנו.

הגנב הפולני

דרכו של ה"בית ישראל" היתה לספר בכגון זה על מעלליו של "הגנב הפולני".

בפולין, בחנות המכולת, ניצב היה המוכר ולפניו שולחן-דלפק גדל מידות, עליו סדורים היו מיני

מתיקה ופרפראות למכירה. בדופן השולחן קבועה היתה מגירה בה נוהג היה לטמון את הפדיון

היומי.

הגנב הפולני מבצע היה את זממו בדרך זו: הוא היה ממתין לסוף היום, לשעה בה הפדיון שבמגרה

אמור להיות נכבד, מחכה לרגע בו המכולת ריקה מקונים ואז היה קורא לילד שאינו מבני ברית

ושואל אותו: "האם  תחפוץ בסוכרייה גדולה ובנוסף לקבל מטבע של זלוטי תמורת תעלול קטן?".

"כן", השיב הילד.

"ובכן, היכנס אל המכולת, קח לך מהדלפק סוכרייה גדולה, הכנס אותה היישר לפיך מול עיניו של

המוכר ומיד תפנה ללכת. למוכר, אשר בוודאי ישאל אותך, מה עם התשלום, תחייך חיוך לעגני

כתשובה ואף תחרוץ לשונך למולו.

"מובן כי המוכר יכעס מאד ואף ייצא לרדוף אחריך, אך הוא יתקשה מעט לעשות כן, מכיוון

שהשולחן גדל המידות יעכב בעדו ומכיוון שאתה סמוך אל הפתח יותר ממנו. תן לו לרדוף אחריך

מעט, ואז שא רגליך והעלם מעיניו, כי הרי אתה קל רגלים ממנו בהרבה. הנה לך שכרך מראש".

תוך כדי דיבור תחב לו מטבע של זלוטי בידו.

השייגץ עשה כאשר נצטווה. נטל סוכרייה משופרא דשופרא וכאשר המוכר שאל "מה עם

תשלום?", חייך בפניו חיוך גדול ולעגני, העווה פרצופו ואף חיקה את קולו "מה עם התשלום?", תוך

שהוא משרבב לשון ארוכה לעומתו.

המוכר, שזעמו עלה בקרבו על המחוצף הצעיר, יצא כדי לתפסו וללמדו לקח. אפס כי השולחן

הרחב הפריע בעדו מלצאת במהירות, ועד שיצא ורדף מעט אחר הילד, היתל בו הלה מעט ואחר

נעלם מעיניו.

לשעת כושר זו, בה החנות ריקה והמוכר איננו ניצב על משמרתו, המתין הגנב הפולני. הוא ניצל

את ההזדמנות, נכנס בזריזות, שם את פניו אל המגירה העמוסה בפדיון היומי, "עשאה כמצודה

שאין בה דגן" ונעלם כלעומת שבא.

המוכר שב לחנות כשהוא נאנח על האירוע עם הילד המחוצף, אך ניחם את עצמו כי לפחות

הפדיון היומי היום היה מוצלח במיוחד. אולם כאשר פתח את המגירה גילה להוותו כי היא ריקה

לחלוטין. הגנב הקטן פינה את הדרך לגנב הגדול...

כאשר האדם מתוסכל ממעידותיו שהן "הכסף הקטן" ומתייאש מעצמו לגמרי, או אז נופל הוא

ברשתו של ה"גנב הגדול" שציפה והמתין לשעת כושר זו, לגנוב על ידי כך את כל הקופה... "כך

היא דרכו של היצר הרע", סיים ואמר בעל ה"בית ישראל" זי"ע.

קחו הערה זו לתשומת הלב, כי חשובה היא עד מאד, מכיוון ששינויים אינם מתחוללים בבת אחת

בשלמות אלא בהדרגתיות, בהתמדה ובעקביות.

הנמכת רף הציפיות

עלינו להכניס לתודעתנו ואף לשנן את הדברים פעמים מספר, למען יהיו זכורים מול עינינו בזיכרון

טוב מלפנינו ש"לא יקרה אסון" אם:

במקום ששה עשר סוגי סלטים הוכנו רק שמונה.

במקום שלוש עוגות הספקנו להכין אחת, והשתיים האחרות – קנויות.

שטפנו את הרצפה היטב אך מישהו דרך בדיוק באמצע והותיר עקבות.

לאחר שהלבשנו את הילדים במחלצות בגדי שני, שש עם עדנים, הופיעו כתמים כעורים אי פה אי

שם.

הוסיפו לרשימה עוד לפי הצורך...

שום אסון לא קרה! החיים כמסלולם יזרמו. "השמש יבוא ויפנה" – החמה תשקע בזמן הנכון,

השבת תתקדש וסוכת השלום תפרוש עלינו את שלומה.

אנא, הנמיכו מעט את רף הציפיות ואת הדרישה העיקשת והבלתי מתפשרת לשלמות בביצועים.

זכרו שאנו עפר ואפר, בני אדם מוגבלים ביכולתם וכלל לא מושלמים. נשמח במה שכן הספקנו. אם

נחשוב כזאת מראש, נחסוך מעצמנו מידה גדושה של רוגז, אכזבה וכאב לב, ונהיה אנחנו וצאצאינו

וצאצאי צאצאינו מרוצים וטובי לב.

כאן ברצוני להוסיף עניין חשוב.

סח לי תלמיד חכם יקר ערך על דבר פלא שארע עמו, וזה תורף המעשה אשר היה בפיו: בכל יום

ה', באורח קבע, היתה מתרגשת ובאה עליו ועל בני ביתו תקלה משמעותית, בעיה מסובכת

שהיתה משבשת עליהם את כל ההתנהלות התקינה של הבית. כל הניסיונות למנוע את הישנות

התופעה לא עלו בידם. בכל יום חמישי, ללא יוצא מן הכלל – תקלה.

ארע פעם שאחד מבני הבית, שהיה אחראי על הקניה הגדולה לשבת, לא יכול היה לבצע את

תפקידו ואף לא נמצא לו ממלא מקום ומחליף ולכן, מחוסר ברירה, הלך אותו ת"ח לקניה וערך

אותה בעצמו. לפנות ערב שם לב לפתע שהשבוע לא ארעה כל תקלה! ומחשבה חלפה כברק

במוחו "אולי יש קשר בין הדברים?! האם קיים קשר בין הקניה וההכנה לשבת בגופו לבין מניעת

התקלות?!".

לכן גם בשבוע שלאחריו הלך וערך את הקניה בעצמו, ושוב אותה תוצאה – לא אירעה כל תקלה!

זאת לאחר שנים ארוכות, בהן אירעו תקלות ברציפות, כמו לפי שעון מתוזמן ומדויק, בכל יום חמישי!

מאז החל לערוך את הקניה הגדולה בכל שבוע.

אציין, כי הוא היה שותף פעיל בהכנות לשבת, במה שנדרש בבית וכן בהכנת אי אלו מאכלים. גם

אם חסר משהו היה יוצא וקונה. אך את הקניה העיקרית לא ערך.

לאחר כמה שבועות נתקל בקושי לערוך את הקניה עקב אירוע שהיה עליו להשתתף בו באותו יום,

וחשב לעצמו, "לא יקרה אסון אם לא אלך בשבוע זה".

והנה באותו יום חמישי חזרה ונתרגשה עליו בעיה! מני אז, מקפיד היה ללכת לקנות בעצמו את

צרכי השבת והכל בא על מקומו בשלום, לאחר שנים רצופות של תקלות!

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים

המאמר פורסם בחסותזוהר מתוק מדבש



 
אודות המחבר
המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article56642.aspx