ההורים היקרים מתמודדים במהלך ניהול שולחן השבת עם הקושי של ילדיהם לשבת סביב שולחן

השבת ישיבה סבלנית ונינוחה, "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו".

הללו ממתינים לכל הזדמנות "לברוח" מן השולחן, לצאת לשחק במרפסת, לשבת על הספה

ולקרוא, או פונים אל חדרם, משל אבן שואבת או מגנט ענק מושכים אותם בעוצמת איתנים.

עלינו ליצור מצב ותנאים  שיגרמו להם לאהוב את השהות בשולחן השבת ולהתרגל לא לנטוש

אותו עד מהרה.

על יצירת אותם תנאים כבר פרשנו את היריעה באריכות. עתה, נדבר מעט על ההרגל.

מתוך הניסיון נוכחים אנו כי פעולה שחוזרים עליה ושונים בה פעם אחר פעם, נכנסת אל גדר

ה"הרגל", ו"ההרגל נעשה טבע" - פעולה זו מסתפחת אל טבעו אל האדם והופכת להיות עצם

מעצמיו.

למוח שלנו יש התייחסות שנודעת בה "חיבה יתרה" לדברים המוכרים לו. פעולה שכבר עשינו

פעם, שנינו ושילשנו, הופכת להיות מוכרת וידידותית, והיא מפלסת נתיב ומסלול כבוש במוחנו.

מסיבה זו התריעו חז"ל מפני העובדה ש"עבר ושנה - נעשית לו כהיתר", חלילה.

אך "מידה טובה מרובה", ובפעולה חיובית ישנה גם עזרה מיוחדת ממרום - "הבא ליטהר מסייעין

אותו".

גם כאן יש להכניס את הילדים בהדרגה אל ההרגל. דבר זה יש לעשות בשלבים, עוד מקטנותם

של הילדים.

בתחילה מעלימים מעט עין מכך שהם שוהים מחוץ לשולחן. לאחר מכן קוראים להם לשוב אל

השולחן, "שובי שובי השולמית..." וכך, בכל פעם, מעין רצוא ושוב - "השב תשיבם, אפילו מאה

פעמים", כשהמגמה בכל פעם היא לחזור ולהשיבם אל השולחן.

כך יש להרגיל אותם, לאט-לאט אך בעקביות, לשבת ולהסב לשולחן, וכאשר יגיעו לגיל שמונה

שנים, אז יש כבר לדרוש מהם לשבת כל הסעודה ברציפות ולא לעזוב את השולחן.

אם אכן תתחילו בדרך זו בגיל צעיר דיו, ובאופן עקבי, לבסוף יתקיים בכם "ברינה יקצרו" - תבואו

על שכרכם ותמצאו כי ההרגל נעשה טבע. שני הצדדים ייצאו נשכרים: עליהם יקל מאד להתנהג

כך, ועליכם יקל ניהול שולחן השבת.

למעשה, הרווח כפול הוא: אם אכן השקענו בילדים הבוגרים, והללו רכשו הרגל זה, להסב אל

שולחן השבת ולשבת לידו ברציפות, או אז, אף הצעירים הבאים אחריהם יישאו עיניהם אל אחיהם

הבוגרים - "אשא עיני אל ההרים" - ויחקו את התנהגותם.

אנחנו נפגשים בתופעה זו בסיטואציות נוספות, כאשר אכן צלחה דרכנו להפוך התנהגות מסוימת

להרגל קבוע אצל הראשונים, הרי לאחר מכן – כאותה רכבת רבת קרונות - יימשכו כל הקרונות כמו

מאליהם אחר הקטר. "על הראשונים ועל האחרונים דבר טוב וקיים".

דבר מצוי הוא כי קשה מאד לילדים קטנים בסביבות גיל שנה וחצי לשבת ליד השולחן בכיסא רגיל

באופן מסודר, אולם כאשר מושיבים אותם בכיסא מוגבה המתאים להם, משליכים הם את כל המזון

המוגש להם אל הרצפה, לרבות הכף והצלחת.

ההורים המסורים מרימים להם את מנתם, אולי בתוספת הערה, אך מסתבר כי הדבר אינו מועיל

במיוחד (גם לאלו המוסיפים גערה). הם חוזרים ומשליכים שוב את המזון, וההורים חוזרים ומרימים,

שבים ונוזפים וחוזר חלילה.

לבסוף עורכים ההורים חשבון, "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", ואומרים לעצמם: "מה לנו

ולצרה הזו? מוטב היה אילו האכלנו אותם שעה אחת קודם, אחר היינו משכיבים אותם לישון, ובכך

הייתה באה גאולה לנו ולבנינו ולעולם כולו, ויכולים היינו לשבת ליד השולחן ברוגע ובישוב

הדעת"...

עלינו לדעת, שהחוויה והרשמים של שולחן השבת נחקקים בנפש כבר מגיל צעיר זה, וחבל

להפסידם. מעין מה שאמרו במסכת אבות על רבי יהושע בן חנניה, "אשרי יולדתו", על כך שהיתה

אמו רגילה להביא אותו בעריסה לבית המדרש כדי שיספוג את קול התורה. אף כאן חבל להחמיץ

את הגיל הזה, מכיוון שחווית השבת מגיל זה נצרבת ברובד עמוק בנפש ומטעם זה, על אף

שהדבר מכביד עלינו, כדאי לטרוח ולהשקיע בו.

אם אכן משליך הילד את האוכל על הרצפה, אל תיגררו לכעסים וללחץ. הוא פשוט עורך "ניקיון

יסודי" של שולחנו, שהרי גם אמו עושה כן... הרעיון - באופן עקרוני - חיובי, רק התזמון ואופן

הביצוע שגויים מעט. אל דאגה, מתוך הניסיון, "עד החתונה זה יעבור...", ועוד הרבה קודם לכן

הוא ילמד לשבת כ"אדם מן הישוב", גם ללא סיוען של גערות שונות ומגוונות.

העיקר הוא לשמור על אווירה נעימה גם סביב הדברים החיוביים, ולא לקלקל את השולחן

במתחים מיותרים.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים

המאמר פורסם בחסות תיקים לספר תורה