אם המצוות באו ״לצרף את הבריות
נכתב על ידי: Yafator
תאריך: 12/11/20

אם המצוות באו ״לצרף את הבריות״ — לתקן את המידות שבאדם הרי שגם מצוות פדיון־בכור ממלאת את התפקיד הזה.

אצטט לך דברי המשנה במסכת בכורים, מתוכם תלמד לדעת שאפשר לתלות את הרעיון של זה בזה, וכה הם דברי המשנה:

"כיצד מפרישים הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים".

טבעי הוא הדבר שהאדם הזה היורד לתוך שדהו מתמלא רטט של שמחה למראה בכורי־הפירות העושים תנובתם בתוך שדהו. כמה ציפה

ליום הזה. הן את כל עמלו נתן בעד הסיכוי לראות סירות וזעה בא היום והוא בתוך שדהו בין התאנים, הרימונים והאשכולות—המבכירים — הוא הגיע לשיא סיפוקו, עתה יוכל לטעום מן הסרי החביב עליו ולרוות צמאונו במיץ העסיסי של השירות.

כאן נקרא על תפילת הודיה לבורא עולם להורדה

והגה באותו רגע כשהוא נותן פורקן לרגשותיו באה התורה ומצווה עליו לכבוש את הרגשות, לכלוא אותן בלבו ולתת להן מעצור: -ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך" ומתוך כוונה להעמיד את האכר על המחשבה שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה וכי זכה לראות פירות רק מפני שה׳ רצה בטובתו. וגם מתוך שאיפה להקנות לאדם מידה של התאפקות וכיבוש עצמי כשהאדם -בעל בית' הוא על רכושו ורשאי לתת חופש לרצונו.

הרעיון הזה מסביר לנו גם את מצוות פדית־בכור, אם כי למעשה הבן נשאר ברשות הוריו, אבל קודם שנפדה כדת וכדין מלווה את ההורים הרגשה שאין הבן שייך להם כל עוד לא נתנו דמי פדיונו. הבכור עצמו יודע שבעצם פדיונו שמור לו מעמד של יחוס וקדושה.

המעמד הזה היה שמור תמיד לבכור. יעקב אבינו קנה את הבכורה מיד עשו אחיו במחיר נזיד עדשים יען כי ראה בבכורה מעמד של קודש וראה באחיו עשו שבהתנהגותו הוא מחלל את המעמד הזה ומזאל בו — והראיה« הויתור על המעמד תמורת נזיד עדשים ("ויבז את הבכורה״) — ולכן קנאו ממנו והבטיח לבניו מעמד של בכורה בעולם בעת שהקדוש בית־ הוא קבע: "בני בכורי ישראל".

הבכור — מחולל שינוי ערכין קטן במשפחה. הוא חולק תוארים לבני המשפחה. ההורים מקבלים תואר חדש: אבא־אמא ונספחים להם האבות והאמהות של ההורים המקבלים תואר: סבא־סבתא ועמהם צבא שלם של דודים ודודות. עמנו חולל שינוי ערכין בעולם. בעטיו הוכו המצרים שוק על ירך ובסרט בכוריהם. הם האדירו על ידי כך כבודו של הקדוש ברוך הוא שהעולם כולו נזדעזע עמוקות וראה בהקב״ה את אבי העולם.

בחטא העגל נשלל המעמד היחסני של הבכורים והעטרה עתידה לחזור ליושנה עם תקומת המקדש במהרה בימינו.

הסמל שבמצות

אנו עוסקים במהות הסמלים ולכן לא אשאל על חג־הפסח המוזכר בפרשת "קדש". יודע אני גס יודע על החג והן בדברנו ביציאת־מצריס. הרינו זוכרים בנשימה אחת את חג הפסח. גס על המצות שאנו אוכלים■ בחג־הפסח נכתב בפירוש בתורה — כמו על החמץ שאין אנו אוכלים. אף על פי כן, התוכל להמחיש לי יותר את מהות סמל החמץ והמצה ?

בחפץ לב. אסתפק במשל קצר ואקוד. כי שאלתך זו תבוא על סיפוקה.

מידע שניתן לקרוא חלום על כלב חום

משל לבת־מלך שיצאו לה מוניטין בכל רחבי הממלכה שאין כסותה ליופי ולנוי. אף הפליגו בחכמתה ובאצילותת נמצאו רבים שרצו ביקרתה וחפצו להנשא לה. אף שדכנים השכימו לפתח בית הוריה ועמהם הצעות של נסיכים ובני אצולה. את כולם דחתה בת־המלך. לא מצאה בהם את כיסופיה. לימים עבר על פגי הארמון אכר בן אכרים. נתנה בו בת־הסלך עיניה בשאתו חן לפניה ולבסוף — נישאו זה לזה וחיו באושר ובכבוד.

לימים מת המלך וכתרו הושם על ראש חתנו והיה מנהל את עניני המדינה בתבונה והיו הכל שמחים בו והוא שמח בהם. ומנהג היה נוהג מדי שנה בשנה. ביום שבו הכיר את רעיתו היה עורך משתה גדול ומופיע בו בבגדי האבר שאותם לבש ביום ההוא, להזכיר ולעורר את מלכתו ואת המסובים: בכך — נתרציתי לרעיתי.

והנמשל: עם ישראל מונע עצמו מחמץ ואוכל מצה שהיא "לחם עוני" באותם ימים שנקבעו לדורות אכר הנס הגדול להזכיר ולעורר: כך היתה גאולתנו. עוגות מצות אכלנו: לחם עוני ובחפזה מבלי להתמהמה.

המצה — הלבוש שבו אנו בני מלכים מתעטפים כשם שהתעטפנו בו בהיותנו עדיין אכרים פשוטים ("הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו״ — כך טענו מלאכי השרת לפגי הקדוש ברוך הוא) הלא כן ז

משל נחמד. אני למד ממוו כי אפשר להרגיש הרגשת מלוכה וחרות גם כאשר אוכלים לחם־עוני...

אבחנה קולעת. זהו גס סמלו של עם ישראל המרגיש גם בתוך העבדות

תחושה של חרות. ובחרות הוא מסב כדרך מלכים אל לחם־עוני. עובדה זו קיימה את העם ובעזרת השם תקיים אותו.

הרשני, אם כן, לסכם שהסמלים החשובים הללו ראוי לנו שנעלם על לוח זכרוננו מדי יום ביומו.

ואיך ? באמצעות התפילין.


 
אודות המחבר
המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article57863.aspx