פס׳ יד - קשה מדוע כאן נאמרו שמותם של זמרי וכתבי החוטאים ואילו בשעת מעשה לא נאמרו שמותם, שהרי אם רצון התורה לגלות שמותם היה צריך להזכירם במקומם ואם אין רצון לגלות שמותם אזי גם כאן יכסו שמותם? אלא שבאמת "האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים" אלא שכאן פירסם שמותם לומר שבחו של פנחס על אף היותם חשובים ונכבדים [נשיא שבט, ובת מלך] לא נמנע מעשות רצון ה’.
פירוש מחודש לפס׳ במשלי - "זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן".
קרא כאן תפילה למציאת זיווג האמת
"עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה׳ שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה׳ שמו כי מצוה לפרסם הרשעים”.
"המוכה אשר הוכה וגו’. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה, גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו׳ וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה ואחר כן אמר המדינית. אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז״ל שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה׳ שם שמות בארץ כאומרם ז״ל אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו’, כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו׳ כאומרו וידקור את שניהם, או על זה הדרך המוכה פירוש שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון גם כן אומרו הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה פירוש שכבר הוכה את המדינית פירוש להיותו אתה”.
לימוד זכות על זימרי בן סלוא שלא הוכה באובדן נפשו ורק אותו חלק רע שנדבק בו מאת המדינית הוא שהוכה וסוף כל סוף יחזור לשורשו ומיתתו טהרה נפשו כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. ועל כך כתב האוה״ח "זה כתבתי אם אפשר" [ראה במאורי החיים שהביאו כדעה זו גם מספר שפתי צדיק].
מידע על דני18
פס׳ יז - ”נתכוון ה׳ במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו... וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז״ל שנעשו כצמיד וכו׳ עד כאן, וחפץ ה׳ לרפאותם בעצת ה’ הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור... הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ״ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד... הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע.. ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף. והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו׳ הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו׳ על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו׳ שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות”.
פרק כו פס׳ א - מדוע הפסיק הכתוב בפרשה באמצע פס’? שלוש תשובות בפנים.