הבאנו לעיל את דברי הגר״ח, שחידש שגם להלכה שפועל משל שמים הוא אוכל, אין זה רק מצוה לשמים, אלא יש לפועל זכות ממון. והגר״ח הוסיף שלכן גם בן נח שיש לו שדה ושכר פועל בן נח, מותר לפועל לאכול מפירותיו, מכיון שהוי בכלל ה״דינים", ולכאורה יש עוד נ״מ, מה הדין בעה״ב שחסם בכח את הפועל ולא נתן לו לאכול, האם חייב לשלם לו מה שהפסידו. דהנה מבואר בגמ׳, שהחוסם שור לוקה, שנאמר לא תחסום שור בדישו, ויש היקש חוסם לנחסם, ולכן הרבה דינים נלמדים אחד מהשני, כפי שיבואר לקמן, ומ״מ לעניץ מלקות מפורש שהחוסם את הפועל פטור ממלקות, וזה נלמד מהפסוק "ואכלת ענבים כנפשך", ודרשו חז״ל כנפשך, מה נפשך אם חסמת פטור, אף נפשו של פועל אם חסמתה פטור.

כאן נקרא על מעלת קריאת תהילים

ועדיין יש לדון, האם צריך לשלם לפועל.

והנה לענין חסימת שור הדין הוא, שהשוכר פרה מחבירו, וחסמו, משלם ארבעה קבין לפרה. ומבואר לכאורה, שמצות חסימה כוללת בתוכה חיוב ממון כאשר חוסם, וא״כ לכאורה גם חוסם פועל יצטרך לשלם, ורק יש מיעוט ממלקות, אבל לתשלומין עדיין בכלל ההיקש, אך עדיין יש לחלק, שהנה ודאי החוסם פרתו שלו לא מצינו שחייב לשלם לפרתו. ופשוט שאין לפרתו תביעה על בעליה, והוי רק איסור לגברא לחרוש בחסימה, ומה שמצינו תשלומים בחוסם פרה, מדובר בשוכר ומשכיר, ושם יש סברא שהשוכר מתחייב במזונות הפרה השכורה, ומכיון שיודע שאסור לחוסמה, א״כ כששוכר על דעת כן שוכרה לתת לה מזונות שאוכלת בזמן החרישה, כמו שאוכלת אצל המשכיר. משא״כ בפועל שהוי מצוה לתת לפועל לאכול, מנין שיש חיוב ממון כשמבטל את המצוה, אא״כ נחדש שגם השוכר פועל יש אומדנא שע״ד כן נשכר שיוכל לאכול בשעת העבודה, ואם חסמו הוי מקח טעות. אמנם הרי מבואר בגמ׳ שלמ״ד משל שמים, וכך נפסק להלכה, אין טענת מקח טעות, וכפי שהסברנו, שהוי מתנה משמים ולא התחייבות בין בעה״ב לפועל, ואע״פ שמסקנת הגמ׳ שמחזי מקח טעות, זה באופן שחשבו שהפירות חולין והתברר שהם נטע רבעי, באופן זה מסתבר שבעיני האנשים נראה כמקח טעות, אבל באופן שחסמו מלאכול, הרי לא ניכר בעיני האנשים, ולא מחזי כמקח טעות, וא״כ יש לדון האם משלם לפועל באופן שחסמו, ולכאורה, לפי ההבנה שמשלו הוא אוכל, והוי כתוספת שכר, ודאי שמסתבר שאם חסמו צריך לשלם, מכיון שהפירות שייכים לפועל, וכל ספקינו למ״ד שמשל שמים הוא אוכל.

מידע שניתן לקרוא שלי ושלכם שלה הוא

ולכאורה יש להביא ראיה מכך שהגמ׳ לא נקטה זאת כנ״מ בין מ״ד שמשלו הוא אוכל, למ״ד שמשל שמים הוא אוכל, ונקטה רק נ״מ לתת לאשתו ובניו. אמנם יש לדחות זאת, שהרי בהמשך הגמ׳ מבואר שיש עוד ב׳ נ״מ בצדדים אלו. א. האם זוכה פועל שיש לו עבד כפירותיו, כמו שזוכה בשכר עבודתו. ב. לענין מקח טעות. וא״כ, יתכן שיש גם נ״מ לענין חיוב תשלומים כשחסמו, ומ״מ נקטה הגמ׳ נ״מ אחת מתוך ג׳ נ״מ.

ולכאורה יסוד השאלה הנ״ל תלוי בביאור הגדר שמשל שמים הוא אוכל, דאם ננקוט כפשוטו שהוי מצוה גרידא על כתפי בעה״ב, א״כ מסתבר שאין המצוה גוררת חיוב תשלומים, ורק ביטל מצות עשה, אבל לפי חידושו של הגר״ח שיש לפועל זכות ממון בפירות בעה״ב, א״כ לכאורה כשחסמו מלאכול יצטרך לשלם לפועל מה שהפסידו, שהרי זו מצוה ממונית, וכפי שהארכנו לבאר את דברי הגר״ח.