הפועל צריך לשלם, ודעתו שמזה
שהרמב״ם לא כתב שצריך לשלם משמע
שפטור מלשלם, ומביא את דעת הטור
בשם הרמ״ה שחייב לשלם.
והנה בחזקוני בפרשת כי תצא על הפסוק לא תחסום שור בדישו, מפורש בדבריו שרק החוסם את הפרה משלם, אבל החוסם את הפועל פטור מלשלם,
עיי״ש.
קרא כאן סיפורי חזרה בתשובה
ולכאורה ביאור דבריו, שדין אכילת פועל, אינה כלל מצוה על בעה״ב וזכות ממון של הפועל, אלא גדרה היתר אכילה גרידא, שנתנה התורה לפועל לאכול משדה בעה״ב, ולכן לא מחוייב בעה״ב החוסם לשלם.
והנה הגמ׳ בב״מ דף פ״ז ע״ב דורשת מהפסוק "כי תבוא בקמת רעך", רעך ולא של הקדש, דהיינו גזבר ששכר פועל לעבוד בשדה הקדש, אסור לפועל לאכול בזמן עבודתו. והקשו כל הראשונים, מדוע צריך פסוק לומר שאסור לפועל לאכול, מהיכי תיתי שיהיה מותר, הרי יש כאן איסור מעילה בהקדש, וכי ס״ד שלפועל הותר איסורי אכילה. וביותר, בגמ׳ בדף צ״ב ע״א מבואר שפועל נזיר פשוט שאסור לו לאכול מהכרם, שמאי שנא נזיר מאיסור מעילה. ובתום׳ במקום דף פ״ז ע״ב בד״ה רעך כתבו, וז״ל "דס״ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי חוה אמינא דשרי בשל הקדש", עכ״ל. ודברי התוס׳ צ״ב, דאם כן מדוע לפועל נזיר פשוט לגמ׳ שאסור לאכול, מדוע לא נימא כי היכא דשרי איסור גזל נתיר גם איסור נזיר, והרי אין מיעוט לאיסור נזיר. וצ״ע.
מידע על ברסלב מידות
ומרן הגר״ח זצ״ל ביאר לפי דרכו, שדין אכילת פועל אינו היתר לגזול, אלא מכיון שזו זכות ממון של הפועל, א״כ אין כאן גזל כלל, שאיסור גזל גדרו לקחת ממון של חבירו ללא רשות, ומכיון שלפועל יש זכות ממון בפירות בעה״ב, וכפי שהארכנו שהוי מצוה דממוניה, והפועל הוא בע״ד לתבוע מבעה״ב לקיים את מצותו ולתת לו ממון זה, א״כ אין כאן גזל כלל, ולכן פשוט שאם הוא נזיר, אסור לו לאכול, שמעולם לא הותרו איסורים לפועל, ומה שהיה ס״ד להתיר לפועל לאכול בשדה הקדש, מחדש הגר״ח שאיסור מעילה אינו איסור לפגום בדבר קדוש, אלא יסודו איסור גזל מגבוה. והגר״ח מביא כמה ראיות לכך, ואחת הראיות, שאיסור מעילה הוא בשוה פרוטה ולא בכזית, ולכן מובן שהיה ס״ד שלפועל בשדה הקדש יהיה מותר לאכול, שמכיון שלפועל העובד יש זכות ממון בפירות בעה״ב, א״כ ס״ד שיש לו זכות ממון בשדה הקדש, וא״כ שוב אין כאץ גזל גבוה, שהוי מזכויות הממוניות של הפועל, והתחדש בגזה״כ רעך ולא של הקדש, שבשדה הקדש הפועל מופקע מזכויות הממוניות, ושוב חוזר איסור מעילה שיסודו גזל גבוה,
עכת״ד.