אמנם מדברי התוס׳ משמע לא כגר״ח, שלשון התוס׳ דס״ד "כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי חוה אמינא דשרי בשל הקדש", ומשמע בתוס׳ שדין אכילת פועל הוי היתר לגזול, וזה כדברי החזקתי, שאין לפועל זכות ממון, אלא הוי היתר אכילה בשל חבירו.

וראיה נוספת, דהנה בגמ׳ בדף צ׳ מבואר,
שפרה הדשה במעשר שני מחוץ
לחומה, לפי ר׳ יהודה שמעשר שני ממון
הדיוט, מוזהר לא לחוסמה, ושואלת שם
הגמ׳ "ולר׳ יהודה והא בעי חומה",
וישנם בראשונים ג׳ אופנים בביאור
שאלת הגמ׳ז ובתום׳ שם בד״ה כאן
במעשר ראשון, מקשים, וז״ל "ותימה
והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל
הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא
הוי גזל, וה״נ אית לן למימר דשרי חוץ
לחומה דהא לר״י ממונו הוא ויכול
לקדש בו האשה, וכו"׳. עכ״ל. וביאור
קושית התוס׳, כפי שמשמע בתום׳ רא״ש,
שקושית הגמ׳ והאי בעי חומה, כוונתה,
שמכיון שפועל העובד במעשר שני מחוץ
לירושלים אסור לו לאכול מהפירות, ויש
היקש חוסם לנחסם, לכן שואלת הגמ׳
מדוע יש איסור לר״י לחסום פרה הדשה
בתבואת מעשר שני מחוץ לירושלים,
הרי כמו שלפועל לא נאמר היתר אכילה,
ה״ה בהיקש גם לפרה מותר לחוסמה.
וע״ז מקשים התוס׳, מדוע פשוט לגמ׳
שאסור לפועל לאכול במעשר שני מחוץ
לירושלים, דלמא כשם שהותר בגזל
הותר במעשר שני, כמו שהיה ס״ד
להתירו בשדה הקדש. ואם כדברי הגר״ח,
לא מתחילה קושית התום׳, דמעולם לא
התרנו איסורים לפועל, ויסוד אכילתו
נובע מזכות הממון שיש לו, ורק בהקדש
שיסודו גזל גבוה ס״ד להתירו, אבל
מעשר שני מחוץ לירושלים, שהוי איסור
אכילה לא מדין גזל, פשוט שאסור
לפועל לאכול, כמו שלפועל נזיר פשוט
שאסור לו לאכול.

ומכל זה משמע, שכל חידושו של
הגר״ח לא נאמר בשיטת התוס׳,
ושיטת התוס׳ משמע, שסוברים כדעת
החזקתי, שיסוד אכילת פועל לא נובע
מזכויות ממוניות במלאכת בעה״ב, אלא
התורה התירה לו לאכול בלי רשות
בשדה בעה״ב. ולכן מקשים התוס׳, דלמא
מותר לפועל לאכול מעשר שני מחוץ
לחומה.

אמנם יש להקשות על שיטת התום׳, הרי מפורש בגמ׳ שפועל נזיר אסור לו לאכול בכרם שעובד, ומדוע לא נאמר שכשם שהתרנו איסור גזל נתיר לו איסור נזיר, ומדוע רק במעשר שני מחוץ לירושלים הקשו התום׳ שיהיה מותר.

כנסו למידע כאן תפילה לאישה שרוצה להיכנס להריון

ושמעתי ממו״ר הגאון ר׳ מרדכי קרליבך שליט״א, שיתכן שתום׳ למדו שיסוד היתר התורה לפועל לאכול בזמן העבודה, הוא דומה להיתר של יפת תואר, שיסוד ההיתר שלא דיברה תורה כנגד יצר הרע, וכדברי הגמ׳ בקידושין דף כ״ב ע״א "מוטב שיאכלו בשר בהמות שחוטות ואל יאכלו בשר בהמות נבלות". וכן נאמר בחיילים הבאים בבתים של נוכרים בזמן מלחמה, שמותר להם לאכול "קטלא דחזירא", וגם שם יסוד ההיתר שלא דיברה תורה כנגד יצר הרע.

ויתכן שזה יסוד ההיתר של התורה לפועל לאכול מפירות שאינם שלו, שידעה התורה שקשה לעמוד בנסיון לא לאכול בזמן שעובד, כמו שיש איסור לא תחסום שור בדישו, ולפי״ז ניתן לומר שכל היתר זה נאמר כאשר יש

איסור בחפצא, ואז התחדש היתר באיסור, משא״כ כאשר יש מצוה אין זה מפקיע מחיוב המצוה, כפי שחידש הרב מבריסק, שהיתר קטלא דחזירא לא נאמר ב״איסור חדש", ששם יש מצוה שהעומר יהיה הראשון.

ולפי״ז ניתן לומר, שנזיר שאסור ביין, הוי קיום למצות ניהוג הנזירות, ולכן פועל נזיר אסור ביין, וכאן לא מועיל לומר שהתורה הפקיעה את האיסור, שסו״ס צריך הפועל הנזיר לקיים מצוה בנהוג הנזירות, וזה התורה לא פטרה את הפועל, ודו״ק.

כנסו לקרוא על וידעת היום והשבות אל לבבך

חידוש נוסף ששמעתי משמו, הבאנו לעיל מחלוקת ראשונים מה הדין בעה״ב שחסם את הפועל, האם צריך לשלם, ותלינו ששורש המחלוקת האם לפועל יש זכות ממון, או שזה רק היתר אכילה, וטוען מו״ר, שיתכן שאף לפי הגר״ח, שלפועל יש זכות ממון, הרי בארנו שהכוונה שזכות הפועל לתובע מבעה״ב שיקיים את המצוה לתת לו את זכות האכילה, וא״כ כל זה שייך שיש עכשיו לפנינו אפשרות אכילה, אז זכותו הממונית לתבוע אכילה זו, אבל באופן שבעה״ב חסמו ולא נתן לו לאכול, ועכשיו כבר אין לפנינו מה לאכול, מה יכול הפועל לתבוע, בשלמא לצד שמשלו הוא אוכל, שמשמעותו שבעה״ב מחוייב לו את הפירות כשכר עבודה, א״כ הוי תביעת חוב, ולכן פשוט שאם חסמו חייב לשלם, שהפירות הם קנויים לו עבור העבודה, משא״כ להלכה שמשל שמים הוא אוכל, גם לפי חידושו של הגר״ח שהוי תביעה ממונית, כל כוחה כאשר ישנה לפנינו האפשרות לממש את זכות האכילה, ולא במצב שכבר אין אכילה, ודו״ק ודפח״ח.