"רעך׳/ ולא בכרם כותי. ונחלקו רש״י והריטב״א בביאור הדבר. שיטת רש״י, שהפסוק בא להתיר לפועל העובד בשדה עכו״ם, לא רק לאכול בזמן עבודתו, אלא אף לשים בכלים ולהוליכן לביתו, שהרי פועל שעובד בשדה יהודי אסור לו לשים בכלים, שנאמר "ואל כליך לא תתן", והפסוק רעך בא להתיר כשעובר בשדה גוי, לשים בכלים, ומבואר בגמ׳ שרק למ״ד שגזל גוי אסור, הוצרכנו להתיר לפועל לשים בכליו, אבל למ״ד שבכל התורה גזל גוי מותר, לא צריך רעך למעט גוי, אלא רעך בא למעט הקדש, שפועל העובד בשדה הקדש אסור לו לאכול.

כנסו למידע כאן פירוש חלום על נחשים

והקשה המנ״ח במצוה קע״ו, מדוע כשהמיעוט רעך ולא של הקדש אנו אומרים חומרא, שהעובד בשדה הקדש אסור לו כלל לאכול, ואילו כשהמיעוט רעך ולא של גוי אנו דורשים לקולא, שמותר לשים בכלים, מדוע גם שם לא נדרוש שהעובד בשדה נכרי אסור לו כלל לאכול.

ותירץ המנ״ח, שמבואר בגמ׳ בסנהדרין
כלל, שלא יתכן דבר שלישראל
מותר ולגוי אסור, ולכן לא הסתבר לחז״ל
לדרוש שהתורה באה להחמיר על פועל
שעובד אצל גוי ולאסור לו לאכול,
וכשעובד אצל יהודי מותר לו לאכול.

אמנם הריטב״א גורס אחרת בגמ׳, ולשיטתו באמת הדרשה רעך ולא של נכרי, באה להחמיר ולומר, שפועל יהודי העובד בשדה גוי, אסור לו כלל לאכול, וצ״ב מה יסוד מחלוקת רש״י והריטב״א.

ונראה לחדש שיסוד מחלוקת, בגדר זכות אכילת פועל, דהנה הארכנו בחלק הראשון בקונטרס, שאפשר לומר ג׳ הבנות בגדר זה. א) מצוה על בעה״ב. ב) זכות ממון שיש לפועל. ג) היתר אכילה.

ונראה לומר, שבצדדים אלו פליגי רש״י
והריטב״א. רש״י נקט כהבנת
הגר״ח, שיש לפועל זכות ממון, ולכן
מסתבר שכמו שפועל בשדה יהודי יש
לו זכות ממון זו, ה״ה כשעובד בשדה
גוי יש לו את אותה זכות, וכהכלל
בסנהדרין מי איכא שלישראל מותר
ולנכרי אסור.

אמנם הריטב״א למד שאין לפועל זכות ממון, אלא הוי מצוה בעלמא על בעה״ב, וא״כ ברור שכל המצוה נאמרה בבעה״ב יהודי, ולא בגוי, ודו״ק.

כנסו לקרוא על מת בחלום

רעך - ולא הקדש - מבואר בגמ׳ שלמ״ד שגזל גוי מותר, רעך בא למעט הקדש, ומשמע שלמ״ד שגזל גוי אסור אין דרשה למעט הקדש, ומכאן הקשו על הרמב״ם, שמצד אחד פוסק שגזל גוי אסור, ומאידך כותב שפועל בשדה הקדש אסור לאכול, וצ״ע דארכבי אתרי רכשי.

ולדברינו לעיל א״ש, שהבאנו את הרמב״ם בהלכות מעילה, שהביא מקור לא תחסום שור בדישו, דיש הראוי לו, למעט שור שדש בכרשיני הקדש, שמותר לחוסמו, וא״כ מההיקש של חוסם לנחסם ילפינן שפועל בשדה הקדש לא יכול לאכול, ולכן למרות שדעך בא למעט נכרי, שמותר לשים בכלים, מ״מ ממעטין הקדש מ״דישו", וניתן להוסיף, הרי הגר״ח הוכיח ששיטת הרמב״ם שאכילת פועל הוי זכות ממון ואין כאן כל גזל, ולכן למרות שבעלמא אסור לגזול גוי, כאן התירה התורה, מכיון שאין כאן גזל, אלא זה מזכויות הפועל. ומעיקר הדין היה מותר גם לאכול בשדה הקדש, שהרי יסוד איסור מעילה הוא מחמת גזל גבוה, אלא התחדש מהמלה "דישו", שבעינן דיש הראוי.

אמנם צ״ע, הרי הגר״ח עצמו כתב שאי אפשר ללמוד הקדש בפועל מדיש