אלא בשעת הדחק, והוא רוצה לתקנן לאכילה ע״י הבהוב, האם זה בכלל האיסור של ענבים ודבר אחר.

שיטת ר״ת. לדבריו, לאכול את הענבים וכל כוונת ההגבלה ודבר אחר, הכוונה

שאסור לפועל להכשיר את האוכל למאכל, אלא יכול לאכול בזמן עבודתו, כמו שהן, ואם הם לא ראויים לאכילה, הפסיד את זכותו, ואסור לו לתקנן לאכילה ע״י שיתבל בהן את הפת.

מאמר בנושא הסרת כתמי שמן מבגדים לאחר כביסה

ולכן באופן שהם כבר ראויים בפני עצמן לאכילה, זכותו לאוכלן בכל אופן שרוצה, ומסתפקת הגמ׳ מה הדין כשרוצה להבהבן באור, וביאור הדבר, באופן שהענבים ראויים למאכל, ודאי שמותר, שכפי שאמרנו באופן שמתוקנים למאכל, יכול לאוכלן בכל אופן שרוצה, אלא הספק באופן שהענבים לא ראויים למאכל אלא בשעת הדחק, ורוצה להכשירן למאכל ע״י הבהוב, מי הוי כענבים ודבר אחר, דהיינו הצד האוסר, שיש כאן אותו טעם איסור שיש באופן שמטבל את הענבים, שהתורה אוסרת לפועל לתקן את האוכל, ומה לי ע״י דבר אחר, ומה לי ע״י הבהוב, סו״ס מכשירן למאכל, או דלמא די לך באופן שהתורה אוסרת באופן שלא אוכלן לבדן, אלא עם דבר אחר, אבל באופן שאוכלן לבדן, גם אם מכשירן למאכל, לא אסרה תורה באופן זה, ודו״ק.

ולהלכה, הנה בענין איסור הבהוב, נשארה הגמ׳ בספק, ולא מבואר כיצד דנים ספק בענין אכילת פועל, ויש בזה נ״מ גדולה להרבה ספיקות שלא אפשטו בגמ׳, ויסוד השאלה האם דנים זאת כספק מצוה ולחומרא, או כספק ממון ולקולא.

מידע שיש על אסף אלזרע

והנה הרמב״ם בהלכות שכירות פי״ב הלכה י׳ פוסק "ולא יהיו בניו מהבהבין לו השיבולין באור, שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכל כל כיוצא בזה", ומבואר שהרמב״ם פוסק שאסור לפועל לאכול, והראב״ד משיג על הרמב״ם, שהוי בעיה דלא אפשיטא, וצ״ב כוונת הראב״ד בהשגתו, ונראה לבאר, שהרמב״ם כתב בפשטות שאסור להבהב, ומשמע שמדין ודאי אסור, ולפי״ז אם הפועל יהבהב ויאכל, הבעה״ב יכול לתובעו בדין שהוי גזל, שכל פועל שלא אוכל לפי הכללים שהתורה קבעה, הוי גזל בידו, וכמבואר להדיא בחינוך מצוה תקע״ו, וזה התכוון הראב״ד לחלוק על הרמב״ם, שסו״ס הגמ׳ נשארה בספק האם מותר להבהב, ואמנם מספק אסור לפועל להבהב ולאכול, שהממע״ה ובעה״ב מוחזק בענבים, אבל

אם הפועל יהבהב ויאכל הוי כתפיסה בספק, ויהיה פטור מלשלם, וזה התכוון להשיג, שברמב״ם משמע שמדין ודאי אסור להבהב, ולא יועיל לפועל לתפוס, ודו״ק.

ובגוף הנידון כיצד דנים ספק באכילת פועל, לכאורה יש לומר שזה תלוי בעיקר יסוד הזכות, אם נאמר שהוי מצוה לשמים, והפועל הוא רק ההיכי תימצי לקיום המצוה, א״כ בספק צריך לדון כספק מצוה ולחומרא על בעה״ב, אבל לפי יסוד הגר״ח שהוי מזכויות

הממוניות, וכפי שהארכנו שהוי מצוה
דממוני׳, א״כ בספק צריך לפסוק כספק
בממון שהממע״ה, ודו״ק.