והנה המנ״ח במצוה תקע״ו נוקט, שלכתחילה אסור לפועל להבהב ולאכול, אמנם אם הבהב ואכל אין מוציאין ממנו, שעכשיו הפועל מוחזק. אמנם לשיטת הרמב״ם שמועיל תפיסה בספק, אם הבעה״ב אח״כ תפס מהפועל הוי שלו, ומסתפק המנ״ח האם בעה״ב יכול לתפוס כל מה שהפועל אכל, או רק מה שאכל יותר כתוצאה מהבהוב זה בכלל הספק, אבל מה שממילא היה אוכל גם בלי ההבהוב, דלמא ודאי ששייך לפועל, עיי״ש.

קרא כאן פיטום הקטורת מנוקד

1. כנפשך - כנפש של בעה״ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור, אף נפשו של פועל אוכל ופטור. וביאור דרשה זו, שבאה להתיר לפועל לאכול בלי חיוב לעשר, שהדין הוא שמקח קובע למעשר, וס״ד שדין פועל כדין מקח וצריך לעשר, ובזה התחדש שאינו כמקח ואוכל ללא מעשר, ומסקנת הגמ׳ שזו אסמכתא, שהרי מדאורייתא לקוח פטור ממעשרות, וא״כ גם אם פועל היה כלוקח היה פטור מלעשר, אלא עיקר הדרשה באה ללמד שהחוסם פועל פטור ממלקות, שאע״פ שהקישה התורה דיני חוסם לנחסם, וחסימת שור לוקה, מ״מ החוסם פועל מלאכול פטור ממלקות, וזה נלמד מהמלה ״כנפשך״ - מה נפשך דהיינו בעה״ב שיחסום עצמו פטור אף פועל כשחסמתו פטור ממלקות.

ועיין ברש״י שכתב ב׳ אופנים כיצד בעה״ב חסם את הפועל, א) בחזקה ב) קצץ דמים שלא לאכול, ודברי רש״י צ״ע מדוע כשקוצץ דמים ברצונו של הפועל נחשב לחסימה, הרי הפועל מרצונו קצץ שבמקום אוכל יקבל כסף.

וניתן לתרץ, דהנה המנ״ח במצוה תקע״ו
הקשה, כיצד מהני לעשות תנאי
שלא יאכל, הרי הוי כמתנה על מה
שכתוב בתורה, ואע״פ שבממון דעת ר״י
שתנאי קיים, הסבירו הראשונים שהוי
מדין מחילה, ובפועל לא שייך מחילה,
שהרי להלכה שמשל שמים, לא זוכה
עד שמגיע לידו, וא״כ הוי מחילה בדבר
שלא בא לעולם, ולא מהני המחילה,
ורוצה המנ״ח לומר שמהני מדין סילוק,
ועדיין נשאר בצ״ע.

ואולי ניתן לומר, שזה הכוונה ברש״י
אם חסם ע״י קציצה, שאע״פ
שהיה במחילתו של הפועל, נחשב לחסימה
מכיון שהוי בדבר שלא בא לעולם, וזה
חידשה התורה, שאעפ״ב מהני כאן
מחילה, והנה חז״ל דרשו שאם חסם
את הפועל פטור, ומוסיף החינוך בסוף
מצוה תקע״ו, וז״ל "ועובר על זה ולא
הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר,
ביטל עשה זו", ומבואר מדבריו, שכל
הפטור הוא ממלקות, אבל יש איסור
לחסום, וביאור הדבר, שהרי יש מצות
עשה לתת לפועל לאכול, וא״כ ברור
שאם חסמו ביטל עשה.

אמנם הב״ח בריש סימן של״ז מקשה, מנין שיש איסור, הרי יש דרשה כנפשך, וכמו שלבעה״ב מותר לחסום את עצמו, ה״ה נאמר שמותר לכתחילה לחסום את הפועל, ועיי״ש מה שתירץ שזה נלמד מק״ו. אמנם דברי הב״ח צ״ע, כיצד יתכן שיהיה מותר, הרי יש מצוה, ואם חוסם ביטל מצות עשה. ונראה לומר, שהב״ח לומד כשיטת החזקתי שהבאנו לעיל, שיסוד אכילת פועל אינה כלל מצוה על בעה״ב, ולא זכות ממון של הפועל, אלא נאמר היתר לפועל לאכול, ולכן הקשה הב״ח, מנין שאסור לכתחילה לחוסמו, דלמא רק כשיש לו אפשרות לאכול יש לו היתר, ודו״ק.

מידע על חלום על נפילת שיניים

"שמ$ך" - ולא אכילה גסה - דהיינו יכול לאכול אכילה רגילה, אבל אם כבר שבע אסור לו להמשיך לאכול, וכתב המנ״ח מצוה תקע״ו, שפשוט שה״ה אם כבר הגיע שבע לעבודה, אסור לו להתחיל לאכול, וכן מוסיף המנ״ח, דמבואר בתוס׳ נזיר דף כ״ג ע״א, שיש שני סוגים של אכילה גסה, א) שנפשו קצה באכילה, ובכה״ג לא שמיה אכילה. ב) אין נפשו קצה, אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון. ובאופן זה נחשב לאכילה. ולפי״ז גם אכילה גסה שפועל אסור בה, היינו שנפשו קצה, אבל אם רק אינו רעב, מותר לו לאכול.

ואל כליך לא תתן - הפשטות של הפסוק, שבאה התורה לחדש, שכל ההיתר של הפועל רק תוך כדי עבודה, אבל אסור לו לשים בכלים להביא לביתו, ומבואר בחינוך, שבאופן זה נחשב לגזל בידו, שכל ההיתר לאכול רק כשהפועל אוכל לפי כללי התורה, וכשמשנה מהתנאים, חוזר הדבר לאיסור גזל.

וחז״ל למדו עוד פרטים באכילת הפועל.

1. רק כשהפועל נשכר לגמר מלאכה, שזהו הזמן שנותנים לכליו של

בעה״ב - יכול לאכול, למעט כשנשכר
לפעולה לפני תלישת הפירות [ומהמלה
דיש בא למעט אפי׳ מנכש בצלים קטנים,
שמפריעים לגדולים].

1. ממין שאתה נותן לבעה״ב אתה נותן לכליך, לאפוקי אם עכשיו עובד

בתאנים, אסור לו לאכול בענבים, אע״פ
שנשכר לעבוד בשניהם.

1. מסתפקת הגמ׳ באופן שעובד בעץ
   א׳, האם יכול לאכול בעץ ב׳, למרות
   ששניהם מאותו מין, שיתכן שהקפידא
   של התורה, שלא רק מהמין שאתה נותן
   לבעה״ב אתה יכול לאכול, אלא בעינן
   שרק ממה שאתה עובד אתה אוכל.

ובספק חזרנו לנידון לעיל, האם הוי כספק מצוה או כספק ממון, עיי״ש לענין הבהוב מה שכתבנו.

״וחרמש לא תניף על קמת רעך״ - פשטות המקרא, בא להזהיר את הפועל שמותר לו לאכול רק מה שזקוק בזמן עבודתו, וזה ע״י קטיפת הפירות בידו, אבל באופן שקוטף בכלי, וכגון בחרמש, הוי מעשה שמוכיח שקוטף לצורך ביתו, ולא לזה התכוונה התורה כשהתירה לפועל, והעושה כן שוב חוזר לאיסור גזל.

תם ונעולם עובח לא-ל בורא עולם