שבת זכור

1. מלחמת עמלק משום חילול שבת של ישראל

שבת קי״ח ב/ אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" וכתיב בתריה "ויבא עמלק".

וע׳ מהרש״א בה"א שם "דחילול שבת דפרשת מן היה מביא עליהם עמלק", (ע״ש ביאורו במאי דאי׳ בגמ׳ וכתיב ׳בתריה׳ ויבא עמלק, והא מפסיק בינתים בפרק מסה ומריבה, ואכמ״ל). וכן איתא בחז״ל ("•"ח בשלח) "דעמלק אתא עלייהו על ההוא הובא דשבתא דלא נטרן ליה כמה דאתערו חז״ל אלמלי נטרו ישראל שבתא קמא לא שלטה בהו אומה ולשון מה כתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו וכתיב ויבא עמלק". ומבואר דסיבת ביאת עמלק היתה על חילול שבת.

עוד איתא בחז״ל וכמובא בפרש״י פר׳ בשלח עה״פ ויבא עמלק, שעמלק בא על שאמרו היש ה׳ בקרבנו אם אין, שלפי שאמרו כן אמר הקב״ה יבא השונא וישלוט בכם ומיד ויבא עמלק, כדאיתא במדרש רבה סו״פ בשלח ובפסיקתא דזכור, וע״ש ובמכילתא פלוג׳ דתנאי במהות הנידון מה שאמרו ישראל היש ה׳ בקרבנו אם אין.

מאמר בנושא שיר השירים סגולה

ופשוטם של דברים דב׳ נסיונות אלו שורשם אחד, שהשבת ענינה יסוד האמונה בבורא ובחידוש ובהשגחה, והיא העדות לכל באי עולם כי ששת ימים

74ד״ת אלו מוקדשים לזכרו ולעילוי נשמתו של שכננו היקר בן עליה שהתהלך עם אלוקיו בהצנע ופנימיות ודבק בתורה ועמלה, הרה״ג רבי אריה הלוי בלוך זצ״ל, ונתבקש לישיבה של מעלה אחר זכירת מעשה עמלק בשב״ק פר׳ זכור ־ י״ג אדר תשע״א, מזוכך ומטוהר מקודש בקדושת ישראל ובנשמה יתירה, וזכרו הברוך לא מש מליבנו.

עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, ועל זה אמר הקב״ה לישראל ׳אתם עדי ואני אל׳. ואחז״ל על המחלל שבת שהרי הוא כעובד עבודה זרה.

וכן ספיקם של ישראל בנסיון דמסה ומריבה היה ספיקות ובירורים באמונה, לפי רום מדרגתם וגודל השגתם, ועי׳ במקראות בתהילים ע״ח וינסו א-ל בלבבם וכו׳ שפי׳ חז״ל על נסיון זה.

וכנגד זה שלח הקב״ה את השונא - ויבא עמלק, הוא העמלקי אשר לא ירא אלוקים וכל תכלית מלחמתו כנגד מעלה, וכנגד כל מה שהאמינו כל באי עולם בכחו של הקב״ה הגיע עמלק אשר "הסיבה העצמית למלחמה זו היתה מצד הכפירה באלוקים, כאשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים והוא הקשיח לבו מיראת ה׳ ויאמר לא הוא, רצה להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה׳ להושיעם מידו" (ל׳ מלבי״ם בשלח י״ז ח׳).

וע״כ המלחמה בעמלק היתה תלויה בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין ליבם לאביהם שבשמים, וכדאי׳ בר״ה כ״ט א׳, וע״ש במהרש״א "דבפרשיות הקודמות הוזכר שלא היה ליבם לשמים, במן כתיב עד אנא מאנתם, ובפ׳ מי מריבה על נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו, ובחטאתם זאת ויבא עמלק וגו׳, כדאמרי׳ דלולי חטאם דלעיל לא שלטה בהן אומה ולשון, ולזה הראה להם הש״י בתפילת משה זאת אשר ידיו פרושות לשמים שבכוונת לבם תליא מילתא שאם מסתכלין למעלה לכוון לבם לשמים כמו שהרים משה ידיו הם מתגברים".

מידע שיש על תפילה להצלחה במבחן

(והנה תקנו חז״ל לקרוא פר׳ זכור בשבת שלפני פורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן, ויל״ע דלא תקינו בקריאה הסמוכה ביותר לפורים אף אם פעמים תהא קריאה זו סמוכה למחיית המן יותר מהקריאה דשבת, ואולי י״ל טעם לשבח משום דכיון ששורש ביאתו בפגם השבת והאמונה, זמן הקריאה היא בדוקא בשבת זמן יסוד האמונה המנגדתו).

1. זכור את יום השבת - זכור את אשר עשה לך עמלק

"אמרו לו ישראל: משה רבנו כתוב, אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק וכתוב אחד אומר זכור את יום השבת לקדשו, היאך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור, אמר להם משה לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס זה זכור לשמור ולקדש את יום השבת שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, וזה זכור להשמיד ולהכרית את כל זרעו של עמלק שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק" עכ״ל הפרקי דרבי אליעזר פרק מ״ד, וע׳ גם בתנחומא סו״פ כי תצא.

דברי המדרש הללו צריכים ביאור, מה היה השו״ט ׳היאך יתקיימו שניהם׳, ומה הושב להם על טענה זו, דמה ענין כלל לב׳ זכירות הללו כהדדי דנימא שא״א שיתקיימו שניהם, ואף אם יש ביניהם שייכות מדוע אין לקיימם כאחד, וצ״ב.

ויעויין במפרשי המדרש ובעו״ס מש״כ בביאור הפרדר״א, ואכתוב הביאור הפשוט לפי מה שעלה בס״ד מתוך העיון בזה.

הנה זכירת יום השבת מבואר דהוא זכרון למעשה בראשית כדי שנקבע בליבנו זכרון האמונה (עי׳ בענין ׳זכר למעשה בראשית׳), וראה עוד ברמב״ן עה״ת עה״פ זכור את יום השבת לקדשו שמפרש דגם ענין הזכירה דשבת בכל ימות השבוע ענינו הוא כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר כי אות היא ביני וביניכם, וזה עיקר גדול באמונת האל" עכ״ל. ונמצא דענין הזכירה הוא זכרון האמונה בכל עת.

מאידך מעשה עמלק כל מהותו היה לתכלית הכפירה וההתנגדות לבורא, ולא ירא אלוקים בעת אשר כל אומות העולם חלו ורעדו מאימת השי״ת, עד שהתריס כלפי מעלה ולעג לבריתו אשר חתם בבשרינו, וכמשנ״ת לעיל שביאת עמלק על שפגמו באמונתם, ונמצא דזכירת מעשה עמלק הוא זכירת מעשה הכפירה המתנגד למציאות הבורא.

אשר לפי״ז מתפרשת שאלת ישראל כיצד יתקיימו זכירות אלו כאחד, היאך תתקיים זכירת השבת לזכרון תמיד אמונת הא-ל ומעשה בראשית, עם זכרון המעשה דעמלק שהוא זכרון הכפירה בקב״ה.

וע״ז השיבם: ׳זה זכור לשמור ולקדש וזה זכור להשמיד ולהכרית׳, דאמנם הזכרון עצמו הוא לכאו׳ סותר דזה זכרון האמונה וזה זכרון הכפירה, אמנם במטרת הזכרון שניהם יכולים להתקיים כאחד, כי גם זכרון הכפירה הוא במטרה להשמידו ולהכריתו, ולזכור כי מלחמה לה׳ בעמלק, כי נצטוינו להשמיד ולהכרית שורש הרע והכפירה, ואדרבא זכרון הכרתתו היא חיזוק אמונתו בה׳.

1. עוד מדברי חז״ל בענין ב׳ הזכירות ובביאורם

תנחומא סו״פ כי תצא "...אע״פ שכתוב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין,... משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים, נכנס התמחוי לפניו מלא כל טוב, אמר - זכור פלוני אוהבי, משקינח התמחוי אמר זכור פלוני שונאי, אמרו לו אוהביו לזה הזכרת ולזה הזכרת, אמר להם לזה הזכרתי על תמחוי מלא כל טוב ולזה הזכרתי על תמחוי ריקה, כך השבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו, ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ובעמלק כתוב זכור את אשר עשה לך עמלק - על מה אתה זוכרו, על שולחן ריקה שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

בביאור מאמר חז״ל זה זכינו לדברי מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זלה״ה בספרו "דעת שלמה" (פורים עמ׳ רט״ו מאמר ׳זכירת שבת וזכירת עמלק׳), "נפלא שחז״ל גילו מהלך לשתי זכירות אלו, קודם זכירת שבת על "שולחן מלא כל טוב" ואח״כ זכירת עמלק "על שולחן ריקה", וזהו סוד המילוי והריקנות, אשר דוקא שבת היא "מלא כל טוב" היינו איחוד גוף ונשמה, דוקא בכבוד ועונג שבת הגשמיות נתעלה ונעשתה רוחניות וזוהי תכלית הבריאה כולה. משא״כ עמלק שהוא סוד הריקנות שבבריאה עיין זוה״ק בראשית.... עי״ש דשם מקומו של עמלק - עיקר הקליפות כתר הטומאה".

״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ - בברית אשר ברא וכר. היינו המאחד שמים וארץ הוא ברית אש, שע״י הברית מתעלה הגשמיות ונהפכה לרוח והוא מאחד את כל הבריאה. זוהי שבת! איחוד הבריאה, לקשדו

• ולכבדו באכילה ושתיה ובכסות נקיה, היינו בתענוגי הגוף - ולשמה, שאינם טועמים בה בשר ודגים אלא ״טועמיה - חיים זכו", חיים רוחניים, הרי "שבת"

• קערה מלאה כל טוב, מלאה דייקא, שהמילוי הוא האיחוד בין גשמיות ורוחניות, ולהיפך מקור הריקנות הוא פירוד בין גוף ונשמה, היינו עמלק שלא רצה לקבל תורה וברית (כנ״ל בזוה״ק שם), ובקרע שבין גוף ונפש שם מתהוה ריקנות היולית, שורש ומקור כל הקליפות, הוא מאחז״ל מובא ברש״י שהיה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה ״טול את שלך״ - היינו הפרת ברית, הפרדת גוף ונפש, ושם מקור הריקנות שבעולם".

"לכן זהו המהלך: קודם זוכרים שבת שהוא סוד המילוי שבקדושה, ואח״כ עמלק שהוא סוד ומקור הריקנות, ובלי זכירת שבת א״א לקים זכירת עמלק שבלי השגת המילוי שבקדושה א״א לשנוא ולרחק הריקנות שבטומאה". ע״כ מדברי המשגיח זצלה״ה עי״ש עוד.

ציונים בענין ברית שבת - וברית מילה

[א״ה - נתבאר כי שבת קודש סוד איחוד גוף ונשמה, והוא ענינה של אות ברית הקודש אשר חתם בבשרינו, בבשרינו דוקא, שבקדושת הגוף יתאחדו גוף ונשמה להיותם אחד. ויצויין בזה לספר מרפא לשון להחסיר רבי רפאל הכהן מהמבורג בעל ושב הכהן שב׳ דשמירת שבת הנקראת אות ברית היא תיקון לזה, וכן בהקדמת האגלי טל מש״כ בזה והוסיף שם עוד דע״י לימוד בעיון הלכות שבת שהוא תיקון עצום ע״ש.

וכן יעויין באור החיים הק׳ (ויקרא י״ט ג׳) "."א׳ שמירת עצמו מלטמא אות ברית קודש וא׳ שמירת שבת, ושניהם בחינה אחת ולזה נקראים שניהם אותות, בשבת אמר אות היא ביני וגו׳ ובמילה אמר והיא לאות, ותדע כי ב׳ הבחינות בערך המעשים הם שנים אבל בערך המסובב מהם הוא בחינה אחת, והשומר אחד מהם יסובב התיקון והתקשרות נפשו בב׳ המצוות".

(וע״ע בענין ׳השראת השכינה בשבת׳ מהמובא שם מהמכילתא ופירש המלבי״ם דבהמילה נכרת ברית על השראת השכינה בישראל שזהו דבר שהשבת מורה עליו, וע״כ אי״ז חילול שבת. וכן ראה בענין ׳שבת לאו זמן תפילין׳ ממש״כ הראשית חכמה מהתיקונים שכדי שתשרה שכינה על האדם צריך אות תפילין עם אות הברית, ובשבת אות הברית עם אות השבת, ע״ש)].