מספרים על נפוליאון שישן עם חייליו במחנה, חורף אירופאי, קור כלבים בחוץ, כשלפתע מתעורר מיודענו וחש צמא, פיו יבש. על מנת להרוות צימאונו היה צריך לקום מהמיטה החמה, להתלבש ולצאת החוצה אל הקור, כדי להגיע אל הבאר שבקצה המחנה.
הוא בא להתרומם מהמיטה כשלפתע חשב לעצמו:
"רגע, אתה נפוליאון, אתה לא סתם חייל פשוט, האם ייתכן שיצר הצמא יכתיב לך איך להתנהג?
האם יתכן שהצמא יגרום לך לקום, להתלבש ולצאת בקור עז החוצה רק כדי לשתות?
לא יקום ולא יהיה, אתה נשאר כאן!".
הוא נשאר במיטה.
כשהוא התהפך אל הצד השני הבזיקה בו מחשבה אחרת:
"ואולי... ואולי אתה סתם עצלן?
אולי אין לך כוח לקום באמצע הלילה לעזוב את המיטה החמה ולצאת?
זה כנראה העניין, מצביא דגול שכמוך, ואל תנסה לעבוד על עצמך בתואנות שווא של משחקי התגברות מטופשים".
כך הוא הפך בדעתו פעם אחרי פעם חשב עד שהגיע לפתרון שנראה טוב בעיניו:
הוא קם מן המיטה, התלבש, יצא החוצה אל הקור, הגיע עד לבאר בקצה המחנה, נתן בה מבט ניצחון וחזר בחזרה למיטה.
**********
את הסיפור הזה שמעתי בהרצאה מפיו של יהודי חכם משכמו ומעלה. לאחר שסיים לספר אותו, הוא שאל את הקהל:
"האם אתם יודעים על מה נפוליאון לא התגבר?
איזה יצר הכריע אותו בסופו של דבר?"
דממה.
הוא חייך אל השומעים וגילה להם:
"יצר הגאווה, רבותי. במילים אחרות - האגו שלו".
**********
זה הסיפור כפי ששמעתי אותו מפי המספר, ועם זאת שאהבתי אותו מצאתי עצמי מתוסכל משהו כתוצאה ממנו, הסוף שהמספר בחר להעניק לו הותיר בי אי אלו שאלות.
אדם קם בלילה, היה צמא, אבל החליט לשלוט בעצמו ולהתגבר על יצר הצמא. אחר כך הבין שאולי יש בזה כניעה ליצר העצלות והחליט להכניע גם אותו, מה שבהחלט העמיד אותו בקונפליקט חריג. לאחר מחשבה מצא פתרון בו הצליח להתגבר על שניהם ולצאת באמת גיבור ובעל עקרונות, והנה מאתיים שנה אחר כך קם מרצה צעיר ובהינף מילה הופך את כל הקערה על פיה בטענה שיצר הגאווה הוא זה שהכריע אותו?
וכי מה, למען השם, ציפו מנפוליאון לעשות?
ואולי בכל זאת... -
אולי היה עליו לקום מהמיטה,
לצאת בקור אל הבאר,
לתת מבט,
לחזור בחזרה למחנה
ו---
לא לספר על כך לאף אחד.
אנחנו היינו מפסידים סיפור מעניין על שני יצרים, אבל הוא היה מרוויח את הצעד הראשון בעבודה על היצר השלישי שלו - יצר הגאווה.
תוך כדי כך אני נזכר בסיפור עם ילד אינדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...
הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה
כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השנאה עושה? היא מתישה אותנו. השנאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.
זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."
"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב
אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו.
הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."
"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד,
כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.
זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."
"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."
הילד הסתכל בעניין רב אל תוך עיניו של סבו, ושאל:
"איזה מבניהם מנצח?"
הסבא חייך וענה: "זה שאני מאכיל אותו."