אמר ומלבשתו, כי כידוע מהמצוות נעשה לבוש רוחני לאדם (של״ה מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחת מוסר קפה׳), ואמר בדווקא ענוה ויראה, כי הן עולות על כולנה, ומטעם זה השתבח האדון בעבדו והאיקו מעזה עניו מאד מפל האדם אשר על פני האדמה (במדבר פרק יב׳ פסוק
T T-: T •• 8 - V "8 T T T • 8 T T V ׳ I I
ג׳).
ואם יש ענוה מוכרח גם יראה, מדכתיב עקב ענוה ןךאר1 ןהוה (משלי פרק כב׳ פסוק ד׳).
ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן,ומרחקתו מן החטא, 562ומקרבתו לידי זכות,ונהנין ממנו עצה
564ותושיה בינהוגבורה, שנאמרלי עצה ותושיה אני בינהלי
8 • T 8 T • T ״ V8V V ״ • •• T • • "8 T • 8 T •
גבורה (משלי פרק ח׳ פסוק יד,), ונותנת לו
מלכות 565 566 567וממשלהוחקור דין,ומגלין לו רזי תורה, ונעשה
572כמעץ המתגבר וכנהר שאינו פוסק,
573והוי צנוע וארך רוח,ומוחל על עלבונו,ומגדלתו : -J - I •••••• : T V ••"״.״: * : :
קרא כאן חלומות על כלבים
כיון שנותנת לו מלכות וממשלה, וכתיב וכבד מלכים חקר דבר (משלי פרק כה׳ פסוק ב׳), מטעם זה נותנת לו גם חקור דין.
אינו ר״ל שמגלין לו מן שמיא רזי תורה אל תוך אוזנו, אלא כיון שלומד תורה לשמה, זוכה לכוון אל האמת ברזי תורה, הן רב בהן הסתום על המפורש, וגם צריך לו דעת סובלת, ואי אפשר דעת סובלת אלא למי שלומד תורה לשמה.
אבל מדאמר ונעשה כמעין המתגבר קצת משמע שמגלין לו מן שמיא רזי תורה, וגם אפשר כיון שניכר שלומד לשמה, מלמדו רבו רזי תורה, ואם אמר רבי זעירא שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון (מכות דף י׳ עמוד א׳), בן בנו של קל וחומר ברזי תורה.
מעין המתגבר היינו אפילו קצת מים אבל נובע משלו, היינו שמתגבר לנבוע חוצה, והנהר מעלתו יותר גדולה, שהם מים רבים משל הנהר עצמו, שיש לו מקור הנובע, וגם מים שקולט משל נהרות אחרים ההולכים אליו.
576ומרוממתו על כל המעשים:
(ב) אמר רבי ןהושע בן לוי, בכל יום ויום 574 575בת קול יוצאתמהר 579חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה
•• " :״.״ 5 " V T W : V ״ •• T V T : V
580עכל מי שאינו* עוסק בתורהב?ןךא נזוף,שנאמר 578ויש עוד בת קול שיוצאת מהר חורב, כדאמר רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות דף יז׳ עמוד ב,), ודווקא מהר חורב כי על עסק התורה שניתנה בו לבני ישראל היא יוצאת.
למה אמר חורב, הן בשלשה שמות נקרא ההר הזה (שמות רבה פקודי פרשה נא׳), הר האלהים, הר חורב, הר סיני, הר האלהים למה ששם הודיע הקדוש ברוך הוא אלהותו, סיני למה ששנא את העליונים ואהב את התחתונים, חורב למה שבו נתנה התורה שנקראת חרב, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות מדם (וזהלים פרק קמט׳ פסוק ו׳) עכ״ל.
הנה הטעם שנקרא חורב שהוא חרב בידם, ושני הטעמים להיותו נקרא סיני או הר האלהים, לא שייך בעוסקי התורה עצמם.
מידע על מיכאל הכהן הגדול שר ואפוטרופוס של ישראל
הנה לבאר זה הבאתי אשר כתבתי באדרת שנער על טו׳ באב, כתב בפרקי משה (אבות פרק ו׳), כאשר יהיה נזם הזהב באף החזיר, וכן הוא דווקא באשה היפה, כשהיא סרת טעם, והוא כי כמו שהחזיר להיותו מטונף ומכוער מצד עצמו, לא יספיק הנזם זהב ליפות אותו, אלא אדרבה הנזם זהב בו יוסיף כעור על כעורו, שהוא סבה חזקה שיסתכלו בו וישגיחו בו יותר מהנהוג, להיותו משונה בנזם ההוא, וכן האשה כשהיא סרת טעם, לא יספיק היופי לעשותה בלתי מגונה לרואיה, אדרבה היופי יהיה סבת גלוי סרות טעמה עכ״ל, ר״ל כי יופיה מסיט אליה יותר את תשומת ליבם של הבריות, ולכן אמר דווקא באף החזיר שהוא הבולט יותר מכל פניו, וגם הוא הראשון להכנס לתוך הרפש למלא כרסו, ולטעם זה מטונף אפו יותר מכל פניו של החזיר, ומתוך הטינוף מתנוצץ לו הזהב שבאפו.
וכן הוא באיש ישראלי באין בו עסק של תורה, אבל יש בו תורה שלומד רק על מנת להחכים, ולכן בא זה המאמר אחר שדיבר רבי מאיר בעוסק בתורה לשמה, וכאן מיירי בעוסק שלא לשמה, ואין זו תורת אמת, והיא תכשיט על המכוער, ובזה ידמה לאישה יפה סרת טעם, היינו נזם זהב באף חזיר, כי מי יתן לבו להתבונן בבעל המידות המכוערות הן רבים עמי הארץ, אבל אם יש בו תורה בהתחבר למידות רעות, יהיו עיני כל אליו נשואות.
ועוד כי הא דתנא משמיה דרבי מאיר, מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין וכר, וכן אמר רבי שמעון בן לקיש שלשה עזין הן, ישראל באומות וכו׳ (ביצה דף כה׳ עמוד ב,), וכן אמר יהודה בן תימא עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן (לעיל פרק ה׳ משנה כ׳), והעזות כיעור רב ביותר הוא, ותחת היותו חכם ונבון לעיני העמים, יהיה למשל ושנינה.
לכן ואומר והלוחות מעשה אלוהים, כי זו התורה אינה חוכמה בעלמא לרסן עזות האדם, אלא תורת האלוהים, ואין כמוה לנו, ובא להשכילנו שהעזות כבלי עבדות המידות הרעות, ורק העוסק בתורה יהיה בן חורין מהם, ולא עוד אלא שעילוי אחר עילוי יש בה לאדם, והתורה בהתחבר למידות הטובות שיש באדם הוא תכשיט במקומו הראוי.