כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, החלה להתפתח המודעות לנושא האשפה. כבר אז החלו להבין כי אם תימשך המגמה הנפוצה באותם ימים, של צריכה חסרת מחשבה ושל השלכה בלתי מבוקרת של פסולת לאתרי פסולת שונים ברחבי העולם, לא יעבור זמן רב בטרם נשקע בפסולת של עצמנו. העולם גדול, אך לא גדול מספיק כדי להכיל את הפסולת האנושית.
כדי לספק מענה לנושא הפסולת בעולם, החלו לפתח טכנולוגיות חדשות – טכנולוגיות מחזור, המספקות מענה, בעצם, לשתי בעיות: הראשונה, בעיית הפסולת המתרבה, והשנייה, היא בעיית המשאבים המתכלים. רבים מהחומרים עליהם מתבססת התרבות המערבית הם חומרים מתקלים. על כן, כדי שתוכל האנושות להוסיף ולהתקיים, ואף להוסיף ולהתפתח, החלו למחזר חומרים שונים, מהתחום של מחזור מתכות ועד מחזור פלסטיק וניירות. למותר לציין כי מחזור אינו פתרון מושלם, אבל הוא לפחות מפחית את העומס על העולם.
אולי בשל העובדה כי פסולת מתכות נוטה לצרוך יותר מקום מסוגי פסולת מחומרים אחרים, ואולי בגלל שכמשאב, כריית מתכות קשה יותר מייצור נייר ופלסטיק – הענף של מחזור מתכות הפך עד מהרה לעסק משמעותי ומרכזי בתחום הבנייה, הייצור והתעשייה. אם נייר ופלסטיק ניתן לדחוס ולאחסן במקום מצומצם יחסית, הרי שהריסות מוצרי ברזל ומתכות אחרות נוטות להיות הרבה יותר תובעניות ככל שהדבר נוגע למקום. שתי דוגמאות מצוינות לכך הם מתכות מרכבים ומתכות מפירוקי מפעלים.
בעוד שאנשים מחליפים רכבים מדי שנה ומפעלים רבים סוגרים את דלתותיהם או משתדרגים, המתכות מהם הם עשויים אינן הולכות לשום מקום. הן נשארות באתרים בהם השליכו אותן על מנת להתפרק במרוצת השנים. גם במידה בה המתכות אכן מתפרקות ולא נשארות כבית קברות כעור ומאיים, התפרקותן והתפרקות הצבעים המצפים אותן מובילה לחלחול זיהום אל תוך האדמה ואל מי התהום, ומשם הזיהום נפוץ בדרכים שרק כיום אנו מתחילים לגלות.
לפיכך, שירותים כגון פירוק מפעלים ופירוק רכבים לשם מחזור מתכות, הינם לא פחות משירותים חיוניים. העובדה כי מחזור המתכות מאפשר ליצרנים ליהנות מאספקת מתכות במחירים זולים יותר, ובכך להוזיל את הוצאותיהם הינה רק בונוס – בונוס לא מבוטל, אומנם, אבל בונוס, שכן בכל מקרה לא ניתן היה להמשיך לנהוג במתכות בחוסר אחריות, כפי שנהוג היה מסוף המאה ה-19 ועד העשורים האחרונים של המאה ה-20.
כמו כן, יש משהו נכון בכך שמוצרי מתכת מממוחזרים והופכים להיות דברים אחרים. הדבר מזכיר לנו, כאשר אנו טורחים לחשוב על כך, כי כל העולם כולו, הוא יחידה סגורה, בה שום דבר לא נוסף ודבר אינו הולך לאיבוד. כולנו קשורים זה בזה והכול קשור בכול. אין לדעת, יכול להיות שאפילו המחשב עליו אני כותב מילים אלו היה פעם חלק ממפעל או ממכונית, ואין לדעת מה יהיה בגלגולו הבא.