שו״ת קורונה

כדי להודיע לעם מתי לענות אמן. מכאן שאף אדם שלא שמע את הברכה כלל רשאי לענות אחריו.

הראשונים תירצו זאת בשני אופנים:

מאמר בנושא הרב דוד בן נעים

רש״י (שם) והתום׳ (ד״ה וכיון) מתרצים שאמן יתומה הוא רק כשאינו יודע על איזה ברכה הוא עונה, אך אם יודע על איזו ברכה הוא עונה אף שאינו שומע את הברכה אין בעיה של אמן יתומה ורשאי לענות אחריו.

התוס׳ בסוכה (דף נב.) מביא תירוץ נוסף בשם הגאונים שאמן יתומה הוא באותן ברכות שהאדם יוצא בשמיעה שלהם ידי חובתו, אך בשאר ברכות אין בעיה של אמן יתומה ולכן רשאי לענות אחריו אף שאינו שומע את הברכה.

להלכה, השו״ע (סי׳ קכד סעי׳ ח) פסק כתירוץ השני, שאמן יתומה הוא רק כשהאדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה. לעומת זאת, הרמ״א (שם) פסק כתירוץ הראשון, ולכן כתב (שם סעי׳ יא) שאדם שלא שמע קדיש וקדושה וברכו רשאי לענות אחריהם כאשר הוא יודע על איזה חלק הוא עונה.

ונחלקו גדולי הפוסקים האם אדם ששומע ברכה דרך הטלפון רשאי לענות אמן או שיש כאן בעיה של אמן יתומה. והשאלה היסודית היא האם שמיעה דרך הטלפון נחשב כשומע קולו של המדבר עצמו או שמא הוא שומע קול חדש שאינו קולו של המדבר.

יש פוסקים שכתבו שאינו רשאי לענות אמן משום שהשומע דרך הטלפון אינו שומע את קולו של המברך אלא קול הברה בלבד, ולכן יש כאן בעיה של אמן יתומה. לעומת זאת, יש פוסקים שכתבו שרשאי לענות אמן משום ששמיעה דרך הטלפון דינו כשומע קולו של המברך, ואין כאן חשש לאמן יתומה.

מידע שיש על באיזה טעם היה חטיף הבמבה כשרק יצא לראשונה לשוק

אולם, ניתן להציע טעם נוסף להקל בזה, והוא על פי שיטת הרמ״א שהאיסור של אמן יתומה תלויה ב׳ידיעה׳ ולא ב׳שמיעה׳. כלומר, אף לשיטות שסוברות ששמיעה דרך הטלפון נחשב כשומע קול חדש, ולא כשומע קולו של המברך, בכל זאת אין כאן בעיה של אמן יתומה שכן למרות שהעונה אינו שומע את הברכה הוא