ולכן נראה לבאר באופן אחר, דהנה
הקשה כבר השלטי גיבורים, הרי
לגבי מתנות כהונה הדין הוא שלאחר
שהגיע ליד הכהן, יכול לעשות כרצונם,
למרות שמתנות כהונה ודאי שהוי מתנה
משמים, ומדוע לגבי פועל סוברים התוס׳
שרק כשמכניס לפיו זוכה ולא משהגיע
לידו.
ונראה לחדש, שמתנות כהונה, כשמם
כן הם, מתנה לכהן בתור פרנסה,
ולאו דווקא לענין אכילה, ולכן משהגיע
לידו זכותו לתת למי שרוצה או למוכרם,
משא״ב זכות אכילת הפועל מפורש
בתורה שכל מטרתו לענין אכילה, יהיה
הטעם מה שיהיה, ולכן סוברים התוס׳
שקודם האכילה אין לו בזה שום זכות
ממון.
כנסו למידע כאן משפטים יפים מתהילים
ונראה לדמות נידון זה, לשאלה הידועה, האם אורח שהוזמן לסעודה, זוכה באוכל המונח לפניו, או שהוי רק זכות אכילה. ויש בזה נ״מ גדולה האם יוכל לקדש בזה אשה לפני שאוכל, וכן לענין דינים דבעינן לכם. ויש שדנו לענין אורח שמוזמן לליל הסדר, האם צריך להקנות לו את המצות לפני שאוכל, או שאין צורך מכיון שכל אורח זוכה ממילא במה שמונח לפניו. והביאו את דברי המל״מ בהלכות שכירות פרק י״ב הלכה
י״ג, שהביא בשם תשובת המהרי״ט, שהסתפק האם אורח זוכה בזמן שמגביה בידו או רק מרגע שמכניס לפיו, והביאו שנחלקו בזה הראשונים במסכת נדרים דף ל״ד ע״ב, לעניץ המזמין חבירו לאכול עמו, והיה כיכר מונח לפני האורח, ובעה״ב אמר ככר זה אסור עליך, ונחלקו הר״ץ והרא״ש, האם יכול לאסור עליו.
כנסו לקרוא על מסיר כתמים מבגדים
ושורש הספק, האם האורח כבר זכה בככר כשמונה לפניו, ושוב לא יכול בעה״ב לאסור עליו, ששיטת הר״ן שיכול לאסור, וברא״ש משמע שאינו יכול, שכבר זכה האורח.
והביאו בזה את שיטת הרשב״א, שהקשה
מדוע חכמים תיקנו איסור דמאי
הרי רוב עמי הארץ מעשרים, וגם אם
קנה מאותו מיעוט שאינו מעשר, אינו
חייב מהתורה, כיון שהוי "לקוח". ותירץ
הרשב״א, שחיישינן שאדם יאכל אצל
חבירו ע״ה בתור אורח, ואז אין כאן
פטור "לקוח".
ומבואר ששיטת הרשב״א שאורח לא זוכה במה שאוכל אפילו כשזה בתוך פיו. ונראה לומר, שיסוד המחלוקת האם כשאדם מזמין אורח נותן לו את האוכל כמתנה, או שרק נותן לו לאכילה בלי הקנאת הדבר, ואותה מחלוקת ישנה לענין זכות אכילת הפועל, האם התורה נתנה לפועל כמתנה, כמתנות כהונה, ולכן כאשר הפירות כבר בידיו הוי שלו, ורק הגבילה התורה שישתמש לאכילה בזמן העבודה, או שאין כאן מתנה, אלא רק זכות אכילה.
והנה המנ״ח במצוה תקע״ו, מביא את הנידון הנ״ל, האם להלכה שמשל שמים הוא אוכל, הפועל זוכה שנטל בידיו, ומדייק מלשון הרמב״ם בהלכות שכירות פרק י״ב הלכה י״ג, וז״ל "פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני, אין שומעין לו, שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו׳". עכ״ל. ומדייק המנ״ח מדכתב הרמב״ם "מזה שנטלתי", משמע שאפילו לאחר שהפירות בידיו של הפועל הם לא שייכים לו, וכדעת התוס׳.
ובן משמע שסובר השו״ע, מדהעתיק את לשון הרמב״ם, ומוסיף המנ״ח, שלפי״ז אם הפועל קטף בידיו ובא הבעה״ב וחטפו ממנו וקידש אשה, הרי זו מקודשת, שהוי ממון בעה״ב ואע״פ שביטל מצות עשה, סו״ס כל זמן שהפועל לא אכלם עדיין הם שייכים לבעה״ב, ונמצא שלשיטת רש״י שהפועל זכה בפירות מזמן שהם בידיו, האשה לא תהיה מקודשת.
ונ״ט הפוכה, באופן שהפועל קידש אשה בפירות לפני שאכלם, לשיטת תום׳ והרמב״ם לא תהיה מקודשת, מכיון שאין הפירות ממון של הפועל, ולשיטת רש״י האשה תהיה מקודשת. ונ״מ זו מצאתי שהביא הברכ״ש בקידושין סימן ג׳ עיי״ש. שוב מצאתי בפסקי הריא״ז, שכותב להדיא שאם הפועל נטלם בידיו וקידש אשה, האשה מקודשת.
וצריך להדגיש, לכל השיטות ולכל הצדדים בגמ׳, הפועל אוכל רק בזמן העבודה, וא״כ גם באופן שיתן לאשתו ובניו, או באופן שיקדש אשה, הם יהיו מוגבלים לאכול רק בזמן שהפועל עובד, וכפי כל התנאים שיש בפועל, שיבוארו לקמן, שכל מה שיש להם נובע מזכות הפועל, וודאי שאינם
עדיפים ממנו.
נקודה נוספת, הבאנו לעיל את שיטת רש״י שדייק הגר״א, שכאשר הפירות כבר ברשות הפועל, נחשבים לממונו ויכול לתת לאשתו ובניו, והקשה המנ״ח שרש״י סותר את עצמו, שבדף צ״ב ע״ב בד״ה אינו קוצץ כתב, וז״ל "דאין לפועל קטן זכות אלא כשנותן לתוך פיו", עכ״ל. וכן בהמשך הדיבור משל שמים הוא אוכל, וז״ל "הלכך אין למרייהו זכיה באכילתן, דאפילו שלהן אינה עד שיתננה לפיהן". עכ״ל.
וא״ב דברי רש״י סותרים את עצמם, שבתחילה כתב שמשנטלה לידיו הוי ממונו, ולבסוף כותב שרק כשנותן לפיו זוכה בהן, ונשאר בצ״ע.
וניתן לתרץ, שכפי שהסברנו את שיטת רש״י, שגדר אכילת הפועל גם לפי הצד שמשל שמים, שהתורה נתנה לפועל מתנה כמתנות כהונה, וכמו אורח שזוכה במה שמונח לפניו, וא״כ כל זה בפועל גדול שיש לו "יד" לזכות, משא״כ פועל קטן שאין לו "יד", מודה רש״י שאינו יכול לזכות, [ואין כאן דעת מקנה, מכיון שלא בעה״ב מקנה לו, אלא זו הקנאה של התורה]. וא״כ אין כל סתירה ברש״י, שהמעיין בדף צ״ב ע״ב ייווכח שרש״י מדבר שם בסוגיא בפועל קטן, ולכן כתב רש״י שאינו זוכה עד שאוכל. ובדף צ״ב ע״א שכתב שזוכה משנטלה בידיו, רש״י מדבר בפועל גדול שיש לו "יד" לזכות, ודו״ק.