היה לי יום מטורף. הוא התחיל מוקדם בבוקר בריצה לעבודה, טלפונים ומיילים. המשיך בריצה ללימודים, מפגש פרידה מידידה ותיקה וישיבת מועצה. ברכב, בדרך לחזרה בת"א.
לקראת הופעה ראשונה עם ההרכב החדש שלי, בעודי נוהג לי ומהרהר באירועי היום, מעביר בראשי שמות אפשריים ללהקה החדשה ופוסל אותם אחד אחד, נזכרתי ברשימת שמות כזו שהכנתי מבעוד מועד בלפטופ הקטן שלי. הצצתי לחלקיק שניה למושב שלצידי, כדי להעניק מבט מלא חיבה והערכה ליצור הטכנולוגי, וליבי החל לפעום בפאניקה מטורפת- המחשב לא היה שם!
בזמן שהתרוצצתי בקמפוס בחיפוש אחר נרתיק לפטופ שחור, קטן וסטנדרטי, מהסוג שיש לאחד מכל שני סטודנטים בכל מוסד אקדמי, לא יכולתי שלא לתהות בשאלה הנצחית - למה? או במילים אחרות- את מי צריך להאשים כאן, בעצם?
נכון, זה נורא קורבני לחשוב שמישהו מנסה להתעלל / לפגוע / להכאיב לך בכוונה, אבל בסופו של דבר, כשקורים דברים שאינם לחלוטין בשליטתנו, אנחנו מוצאים את עצמנו ניצבים בצומת שבין השלמה וקבלה של מה שקרה לבין התהייה לשם מה, לעזאזל, זה צריך היה לקרות?
ומכאן העולם יתחלק לשני סוגי טיפוסים: המאמינים, ואלו שאינם מאמינים. כשהגעתי אני לצומת הזו, נחלקית בדיוק לשני החבר'ה הללו.
הנה, למשל, האני השכלתני-ארצי שבי: בוא ננסה לנתח את המצב מנק' מבט רציונלית. קודם כל- המחשב היה אצלי בידיים, ועכשיו הוא איננו, מה שאומר שאני די אהבל, ואף אחד לא אשם בזה שאני אהבל חוץ ממני. האחריות עלי. עכשיו - מה לומדים מזה?
אז - האני הגאון והמפוקח שבי מתחיל בניתוח סטטיסטי. בטון מתנשא הוא מודיע לי ש- 95% מהאוכלוסיה - שזה נתח לא מבוטל!- הם אנשים ישרים, ולכן כנראה שהמחשב יוחזר אלי בעוד מספר ימים ונוכל להשאיר את התקרית המצערת הזו מאחורינו. ואיתה גם את רגשות הנחיתות שהיא הביאה עימה.
לעומתו, האדם המאמין שבי, שמאמין ברצונו הטוב של האל, עסוק בלברר מה בעצם אני אמור להרוויח ממה שקרה. מה מנסים לומר לי. כן כן, תאמינו או לא - כל אדם מאמין בטוח שאלוקים מנסה לדבר עליו ישירות. הם קוראים לזה השגחה פרטית, או אם תרצו- "האח הגדול".
ופתאום אני נזכר, שכמה ימים קודם ממש התפללתי שיגאלו אותי מההתמכרות הנוראה שלי לאינטרנט, על שלל צ'אטיו, סרטיו ומשחקיו. מהבחינה הזו ההיעלמות הזו של המחשב הייתה מענה מבורך לבקשותי. התגשמות חלום ממש. תראו איזה יופי!! פשוט נס!!!
מה שבאמת הבנתי מכל התקרית הזו, הוא שיש הבדל בין שאלת ה'למה' של האדם המאמין לזה שאינו מאמין. כשאני כאדם לא מאמין שואל 'למה?', אני מנסה להבין מהן הנסיבות שהביאו את הדברים להתגלגל לאן שהתגלגלו. מדובר בתהליך הסקת מסקנות רציונלי, מפוקח ומעשי מאוד. זה אחלה, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק. כי לא תמיד אני מצליח לגלגל את כל שרשרת האירועים שהביאו אותי עד הלום, ואז אני נהיה די מתוסכל. לעומת זאת, כשאני כאדם מאמין שואל: 'למה?', אני יוצא מנקודת הנחה שלא רק הנסיבות הביאו אותי למקום המדכא שבו אני נמצא עכשיו, אלא שיש כאן גם כוונה ללמד אותי משהו.
כשאני שואל 'למה?' אני מתכוון בעצם ל- 'לשם מה?'. נקודת המוצא היא שאני אמור להפיק משהו. אבל כשמאמינים שלכל דבר יש תכלית, נגזר מכך בהכרח שתהיה לכל דבר גם סיבה שאמורה לשרת אותה. גם זה יכול מאוד לתסכל. בשביל זה המציאו את הפסוק: 'נסתרות דרכי האל'.
תראו, בסופו של דבר אני לא בוחר איך לחשוב בכל מקרה ומקרה. לא ברור לי שיש דרך חשיבה אחת שמשרתת אותי טוב יותר מהאחרת. בהרבה מצבים בחיים שלי, כשנקלעתי למבוי סתום, חילצה אותי הרציונליות הטהורה, ה- 'למה' הקלאסי, שעזר לי להסיק מסקנות ולחלץ אותי מהנסיבות המלחיצות / מרגיזות / מאיימות שנקלעתי אליהן. אבל בהרבה מאוד מצבים בחיים - בעיקר כאלו שמתמשכים, כמו פרידה מאהובה, תקופה קשה מנטלית, כלכלית או חברתית וכדו' - האמונה שלכל דבר ודבר יש סיבה משרתת אותי טוב יותר, בעיקר בשל הנחמה שהיא מציעה לי.
בקיצור, מה שאני בעצם מנסה לומר כאן, הוא שאם מישהו מצא מחשב אייסוס כחול בתיק שחור סטנדרטי, שייצור איתי קשר דחוף!! חייב אינטרנט!!!
_______________________________________________________________
מתוך הבלוג של אור אלון מאתר הארגון "צו פיוס"