עשר שנים עברו מהיום בו התחיל שלמה לעבוד בעירייה, ועד שמונה לראש מחלקת התברואה. למען האמת, המדובר היה בקידום מרשים – מאחרון העובדים של מחלקת תברואה, שהיה מעמיס פחי אשפה על המשאית, היה הוא לעומד בראשה, וזכה בכסף רב יותר ובכבוד רב יותר. לאמיתו של דבר, שלמה נהנה מתפקידו הקודם. הוא אהב את השותף שלו, שנהג במשאית, וביחד הם צחקו משך מה שנדמה לו כבקרים שלמים. הוא אהב לקום בחושך מוחלט, להתחיל לעבוד, ולראות את השמש מצטרפת אליו, מלווה אותו, לאט לאט, עד שמצאה לה מקום לנוח במרכז השמים – או אז נפרדו דרכיהם, והוא חזר לביתו, לשטוף מעליו את עמל יומו.

חתירה למגע

עשר שנים אחרי שמונה לעובד זוטר במחלקת תברואה והיה http://www.biofood.co.il/Sanitation_Consultant.html?v=50082010גאה, לפתע הכול נגמר. לכלוך לא דבק עוד בציפורניו, וכבר לא היה לו סרבל עבודה שבא במגע עם כל פח אשפה בעיר, וכבר לא צפרו לו בכל בוקר על כך שהוא מעכב את התנועה, שעתיים לפני שחר, בניסיון לרוקן פח אחד נוסף. לכאורה, ניתן היה לומר שהתקופה הקשה שלו כבר מאחוריו – ורק כעת, במבט לאחור, הוא הסכים להשלים עם זה שהוא אהב את התקופה הקשה הזאת. הוא אהב את הלכלוך שדבק בציפורניו, את הסרבל שלו, שנשא מזכרות קבועות לעמל יומו, ואף על פי שבפירוש לא אהב את הצפירות בכביש שהקדימו את ציוץ הציפורים, הוא עדיין נזכר מפעם לפעם, כשחיוך נוסטלגי מכסה את פניו, בתגובות של השותף שלו, שנהג במשאית.

סוף מעשה

אלא שכעת הזבל לא היה עוד מנת חלקו של מי שהיה תברואן, וכיום היה לראש מחלקת תברואה, אלא רק שיחות מאזרחים זועמים, זועמים על כך שלא פינו להם את הפח, על כך שהפח לא נוקה כראוי – וכדרכם של זועמים, לפחות כאן, הם קיללו, ואיימו, ותבעו, והזהירו... נדרש רק שבוע אחד בתפקיד החדש כדי ששלמה יבין שהזבל הוא לא מה שנכנס לפח האשפה, אלא מי שהכניס אותו לשם. כמה הוא רצה לחזור אל השקט והשלווה, אל הזבל.