ביקורת: "קן הקוקייה" - המחזה הנודע וסוגיית מי המשוגע - הקאמרי

מאת חיים נוי

"קן הקוקייה" ,העולה בתיאטרון הקאמרי ,שוב מעלה בפנינו את הסוגיה מיהו משוגע? מיהו החריג? היושב בבית החולים או שמא האנשים בחוץ. המחזה מהווה חוויה תיאטרלית עוצמתית , הפולשת אל החדרים האחוריים של בית חולים לחולי נפש בשנים עברו, ופותחת צוהר לעולמם של החולים או שמא הם אלה הם האנשים השפויים המתבוננים בבעתה בעולם שממול.

העלילה עוסקת במחלקה במוסד לחולי נפש שלמעשה מנוהל ע"י האחות ראטצ'ד, אחות ראשית , המשליטה את החוקים במקום ולמעשה מכופפת את הרופא. אל המחלקה הזו  מגיע חולה חדש, רנדל מק'מרפי, עבריין קטן, הנשלח על ידי שלטונות הכלא לברור מצבו הנפשי.

מאבק בלתי צפוי מתפתח בין האחות לבין המאושפז החדש והמרדני, הסוחף אחריו את יתר החולים במקום. בדיעבד, מסתבר שחלק מהם שוהה שם , לטענתם, מרצונם ואין הם מסוגלים כלל להעלות על הדעת לצאת מהעולם הסוגר עליהם.
תוך כדי המאבק חושף מק'מרפי את שיטות הפעולה האכזריות של צוות המטפלים ומגלה על בשרו כי שפיותו של אדם וההגדרה שלו כ"נורמאלי" היא זמנית ויחסית.

המחזה הוא עיבוד לספר פורץ הדרך "קן הקוקייה" (1962) מאת קן קיזי, שעם פרסומו הביא לבדיקה מחדש של שיטות הטיפול שהיו נהוגות עד אז בבתי החולים הפסיכיאטרים בארה"ב ובהם בין היתר נזעי חשמל (שוקים חשמליים) ואפילו כריתת אונה קדמית במוח, לחולים תוקפניים.

קן קיזי שחיבר את הרומן מת לפני 18 שנים. ספרו "קן הקוקייה" נחשב לאחד מספרי הפולחן של התקופה. קיזי קיבל השראה לספרו לאחר שהתנדב לקבל טיפולים בסמים פסיכיאטרים ופסיכדליים ואחר כך גם עבד כסניטר בבית חולים. המחזאי דייל וסרמן כתב את ההצגה על סמך הרומן של קיזי והמחזה הועלה תחילה 6 שנים רצופות בסן פרנסיסקו, בערים נוספות בארה"ב וברחבי העולם.

הספר זכה לעיבוד קולנועי עטור פרסי אוסקר בבימוי מילוש פורמן, בכיכוב ג'ק ניקולסון (1975) .למרות העיסוק בסוגיות קשות, המחזה גדוש בהומור ויש בו לא מעט רגעים מצחיקים ונוגעים ללב השזורים בסיפור הדרמטי.

הבמאי עמרי ניצן הצליח ללהטט עם להקת שחקנים מרשימה, חלק מהם מותיקי ובכירי השחקנים בארץ.

צוות השחקנים המגלם את החולים הוא מרשים ויכולתם לשרטט את דיוקנם של החולים בצורה די מבעיתה הוא מדויק וקודר. חולי הנפש הללו הם בעצם אנשים ככל האדם עם פחדים אך עם רצונות, עם רגשות ועם קבלת הכפייה הדורסנית השלטת בבית החולים.

באחד הרגעים מקשה רנדל כלפי החולים מדוע אינם מרימים ראש נגד התקנות המקפחות את זכויותיהם ונענה, כי העולם שייך לחזקים, דהיינו לצוות הרפואי.

אחת התמונות המרגשות במחזה הוא משחק הכדורסל הדמיוני שבו הם משחקים, לאחר שנשללה מהם הזכות לצפות בטלוויזיה במשחקי הגביע.

עוז זהבי מגלם את ראנדל מקמרפי, החולה שמעז להתנגד לשלטון הבלתי מעורער של הצוות הרפואי ובראשו האחות ראטצ'ד. עוז הוא שחקן מעולה, היודע לעצב את דמותו של העבריין החלקלק והחמקמק, שאינו בוחל להרוויח כמה דולרים מהימורים עם החולים , אבל בעצם הוא איש רודף צדק ששואף להשליך אותו גם על קבוצת החולים.עוז זהבי הוא מביא משחק רב רושם,קולח והוא מעצב בצורה נפלאה את הדמות הדומיננטית שמפציעה בתחילת המחזה עד לסיום הבלתי נמנע.

אולה שור סלקטר היא האחות הראשית ראטצ'ד, המנהלת ביד רמה וקשוחה את המחלקה. על פיה יישק כל דבר והיא דורסת כל טיפה קטנה של מרי ומרירות בסחטנות רגשית או במסווה של טובת החולים. אולה מגישה משחק מעולה, לעיתים נעים מדי ולא מייצג את הדמות המפחידה שאותו היא מתיימרת להציג. עם זאת, התנהלותה על הבמה היא מקצועית ומלאת כשרון, יש לה מימיקה מצוינת ושטף דיבור ומשחק קולח וענייני, מרשים ומשובח.

אומרים שאין תפקידים קטנים בתיאטרון, אולי רק שחקנים קטנים. צוות השחקנים המגלם את החולים מבצע משחק מעולה ומיוחד במינו, חלק מהם כמעט ללא מילים או במימיקה.

אוהד שחר הנפלא כהרדינג החולה האינטליגנטי ויו"ר קבוצת החולים מגיש משחק משובח ומעולה.

מוטי כץ כצ'זוויק החולה הדעתן מפליא לשחק. מוטי הוא שחקן מצוין והקטע בו הוא מתמרד ודורש את הסיגריות שלו הן מצוינות.

עזרא דגן - שחקן עטור זכויות - מגלם את מרטיני והוא שחקן גדוש בהבעות פנים ומהווה דמות מייצגת ונאמנה של החולה שהוא מגלם, בצורה ראויה לציון , ממש נהדר.

שלומי אברהם כבילי מפגין דמות ילדותית החוסה בצל של אימו והוא מגיש משחק ראוי וטוב. הסצנה שלו שבה הוא מסכים לגאול את בתוליו וסופה הוא טראגי, היא מרגשת ונוקבת.

יצחק חזקיה, מגדולי הבמה, מגיש משחק מפעים כסקאלון הדמות האימתנית שמייצרת צרצרים ופצצות כל העת והוא מרשים ואמין במשחקו הטוב.

ערן שראל כ"צ'יף" מגיש משחק מיוחד במינו. תחילה הוא חירש-אילם וכל התנהלותו תואמת להפליא את הדמות שהוא מציג. בהמשך מסתבר שבעצם הוא שומע ומדבר ואבדן כושר הדיבור שלו הם בשל אילוצים להבטחת שלומו והרגשתו במחלקה. משחקו הוא מצוין . סצנת הסיום היא מרגשת ומוצלחת מאוד.

אבישי מרדור מגלם יפה מאוד את ד"ר ספיבי, רופא המחלקה הרכרוכי והחנוני, אם כי הוא מנסה לשים גבולות לאחות הנקמנית.

נעמה שטרית מגלמת את האחות פלין במשחק טוב וראוי.

איציק אבל הוותיק מגלם מצוין את הגנרל וכל ההצגה הוא נע בתנועות ריקוד, כאילו כל האשפוז הוא ריקוד אחד ארוך.

רות אסרסאי מגלמת מצוין את חברתו של רנדל .

מי שמצליחה לגנוב קצת את ההצגה היא מיה לנדסמן כסנדרה וסצנות המסיבה בהשתתפותה הן משובחות ותוססות והקהל גומל לה במחיאות כפיים.

יש לציין גם את זיו קלייר,אסף סולומון, אורי רביץ, שלום כורם. רביב מדר, יואב לוי. במשחק ראוי ומוצלח.

אילן רונן תרגם את המחזה לשפה קולחת ועכשווית, רוויה לעתים בפניני לשון.

התפאורה והתלבושות של אדם קלר הם יפות ומוצלחות. כל ההצגה מתרחשת בחדר המגורים הגדול של החולים כשמאחוריו ממוקמת תחנת האחיות ובצדדים נפתחים דלתות לחדרי הלינה, לשירותים וליציאה.

נדב ברנע עצב תאורה נאותה ועוצמתית, כאשר היא בוזקת אורות פסיכדליים או ריצודי אור בתמונות השונות של המחזה. התוצאה היא מרהיבה וחווייתית.

רותם כרמלי היא עוזרת במאי וגם אחראית לעריכה המוזיקלית המלווה שהיא בהחלט מתאימה לאווירה , מצד אחד קודרת ומצד שני תוססת במקומות הראויים.

הכותב הוא חיים נוי , עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צלם - יוסי צבקר