בששה ימים ונח בשביעי, וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל".

ובחינוך מצוה ל״ב (ומקורו בר״מ במו״ב ח״ב פל״א> "כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳, כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית".

ובחולין ה׳ א׳ מבואר דמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לעבודה זרה ושחיטתו פסולה, ופירש רש״י שם "האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב״ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שלא שבת הקב״ה במעשה בראשית", עכ״ל. והנה כפי שנתבאר השבת ענינה עדות על מעשה בראשית, וכאן למדנו שהמחלל שבת הוא היפך העדות על מעש״ב, דהמחלל שבת לא די בכך שאינו מעיד על הבריאה והשביתה, אלא דאיכא בזה עדות להיפך שמעיד שלא שבת.

עדות אמירת ויבולו - שותפות למעשה בראשית

שבת קי״ט ב׳ אמר רב המנונא כל המתפלל בע״ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ופרש״י ״ויכלו - הקב״ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת". שותפות זו מה טיבה, עסק השותפות נעשה בפרסום האמונה, ע״י אמירה זו המבטאת שבחו של מקום אשר ברא בששת ימים ויכל אלוקים ביום השביעי, וכ׳ המהרש״א שם "כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקב״ה, כי בלתי עדותו לא יוודע עשיתו". [ומוסיף עוד שם המהרש״א כי כשם שהקב״ה ברא את העולם במאמר כך גם השותפות נעשית ע״י עדות במאמר, כמבו׳ שם בגמ׳ בהמשך אמר ר׳ אלעזר מנין שהדיבור כמעשה ע״ש. וע״ע בפי׳ אגדות למהר״ל שם]. ולימדונו רבותינו הראשונים שצריכים אנו לשתף כל ישראל בשותפות זו עם מעשה בראשית, ולכן תיקנו לומר ויכולו באופן שישותפו כולם, "וג״כ אנו צריכים לשתף כל ישראל - גדלים וקטנים טף ונשים, ולכן אומרו בתפלה ואומרו אחר התפלה - כמו ברכה מעין שבע בשביל עם שבשדות, ואומרו בביתו בשביל בני ביתו... נמצא שכל ישראל שמעו ויכולו". עכ״ל אבודרהם.

(ועוד טעמים נאמר בזה עיי״ש).

ועוד הוסיפו הראשונים (סידור הר״ש מגרמייזא) במעלתה של אמירת עדות זו בשבח הקב״ה שע״כ יחזרו ויאמרוה כל הקהל יחד ברוב עם הדרת מלך למרות שכבר אמרוה בתפילת לחש, שמצוה לאומרה בקול רם ובנעימה. [ובזוה״ק ויקהל המובא ביושוה״ע (שער ח׳ פ״ה) שצריך להעיד עדות זו בשמחה וברצון הלב לפני הקב״ה, ע״ש].

והנה לפי מאי דמשמע במהרש״א השותפות היא שהקב״ה ברא את העולם, ואנו מפרסמים את העדות על כך ובזה נעשינו שותפים, וכביכול מטרת העולם בגילוי כבודו ית׳ היא רק ע״י ישראל המפרסמים ומגלים כבוד שמים, ובעדות זו ופרסום האמונה נעשינו שותפים.

ואולם מצאנו בכל בו (הל׳ ערבית של שבת) שמפרש בדרך אחרת שהביא מאמרם ז״ל כל האומר וכו׳ ומקשה שם "וצ״ע מאי מעליותא קאמר תעשה שותף והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושותפות, ואפשר לומר שהכונה בזה כי באמרו ויכולו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לענין חידוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאילו הוא ראה בעיניו מעשה היצירה, וכמו שהוא עצמו היה השותף להקב״ה בעשית המלאכה, לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוא" עכ״ל. דהיינו שאמירת ויכולו היא אמירת יסודי אמונתנו באופן ברור ומוחלט כמי שעשה כן בעצמו שאין לו בדבר שום פקפוק. [ויעויין בזה תוכחות מוסר מלהבת אש קודש מחסיד ביסושוה״ע שער ח׳ פרק ד׳ באמירת ויכולו בכונה ואמונה שלמה להעיד על מעשה בראשית. ע״ש ובפרק ה׳ לשון הזוה״ק.

ןוע״ע מדברי אוה״ח הק׳ בביאור מאמר חז״ל דנעשה שותף למעשה בראשית זה המובא בענין ׳כנסת ישראל היא בן זוגך׳ ד״ה ויש בנותן טעם ובהערה.] משפטי חכמה שלמה המלך

ובתום׳ חגיגה ג׳ ב׳ כתבו "אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה, ישראל ושבת והקב״ה, ישראל והקב״ה מעידים על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת על הקב״ה שהוא אחד, הקב״ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות, וע״ז סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אע״פ שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפילת ערבית ושחרית" עכ״ל. וע״ע הרחבת הדברים בשבלי הלקט <שבת קכ״ס בשם אגדה שהביא רבינו שלמה ושם איתא "ישראל ושבת מעידין על הקב״ה שהוא אחד והכל נעשה בדברו" ע״ש.

קרא על פירוש חלומות כאן

ובטור סימן רס״ח הביא שנהגו לומר ויכולו בקול רם ומעומד משום שהוא עדות להקב״ה על מעשה בראשית וכתוב ועמדו שני האנשים ודרשינן אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ובמעומד ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד, וכ״ה בשבלי הלקט !שבת ענין ס״ו> בשם רבינו שלמה, וכ״ה במנהיג שב׳ עוד בשם הרמב״ם דלכן צריך לקדש מעומד. <וע׳ או״ח סי׳ רע״א).