והיה אם סומרק

"והיה אש שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך תירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת — השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה׳ נותן לכם —

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזת ביתך וכשעריך״ —

בעיון ראשון מתקבל הרושם שבפרשה זו ישנה כוונה להטיף לקיום מצוות התורה בלחץ של איומים, קיים את התורה — יהיה טוב לך. לא תקיים — יהיה מר ורע לך. האם הרושם הזה מוצדק?

כאן נקרא על יום פטירת צדיקים

ברכה וקללה

לא כן הוא. לא ולא. התורה אף פעם איבה מאיימת. הקדוש ברוך הוא אינו חפץ שיקיימו את מצוותיו בלחץ של איומים. מתעב הוא אנשים שלבם אינו אתם בקיום המצוות ורק מפני הפחד הם עושים זאת. אלא שתורתנו היא תורת־חיים. היא כוללת ומקיפה את כל שטחי החיים ולכן היא משיאה עצה טובה לעם שקיבל את התורה שיבחרו בטוב; שיקיימו את התורה ("והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי") ואז מובטח להם שיהיו שמחים ומאושרים ("ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך תירושך ויצהרך").

אין לך אדם יותר מאושר מן האדם הרואה בתורה את כל ישותו

בחיים ומאמין שהיא המעצבת את דמותו ואישיותו. האדם הזה צועד כל צעד מצעדי החיים בבטחון גמור שה׳ ותורתו שומרים עליו מכל פגע ומכשול וגם אם חלילה צפויים לו מכשולים בדרכי החיים — הרי הם יחשלו ויחסנו את רוחו ולבו עד שיעלוהו לדרך סלולה.

אלה שאינם חיים חיי־תורה שוקעים בניוון ומתדרדרים לתהום. הם רעים וחטאים ומביאים רעה על עצמם.

התורה מציירת בפרשת "והיה אם שמוע" את החלוקה הזאת שבין שומרי־דברה ובין עוברי־דברה בציור טבעי של ברכה ומגיעת־ברכה. והרי הדברים אינם אמורים ביחיד כי אם בצבור. ועדים דברי ימי עמנו כי בשעה שקיימנו את צו התורה ישבנו בשקט ובשלוה "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" אולם כשעברה מלכות שלמה ומלכות ישראל נחצתה לשתי ממלכות וקם ירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל, הזזלוגו ממיטים על עצמנו קלת ורעה. חרב בית מקדש ראשון בעוונותינו. חרב בית שגי בעוונותינו. חרבה ארץ־ישראל ונגזרה עלינו גלות לבין הגויים השונאים אותנו.

מידע שניתן לקרוא תפילה לאימהות על הילדים

דברי ההסבר מזכירים לי קטע מאד נפוץ מתוך תפלת מוסף הנאמרת בחגים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך — מפני היד שנשתלחה במקדשך".

- הגדרת בצורה נאה את הדבר. חז״ל מספרים לנו שהמריבות בין איש לרעהו׳ הליכת רכיל והוצאת לשון־הרע — כל אלה גרמו לכך שבית־ המקדש חרב. יודע אתה בוודאי גם את האגדה העגומה על שני אנשים ושמם: קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים (מסכת גיטין נ״ה). בר קמצא היה שונאו של אחד שזימן ידידים לסעודה. בין הידידים היה אחד ושמו: קמצא. נתחלפו לשליח המזמין שמות הקרואים והזמין את בר קמצא שנענה להזמנה והופיע לסעודה כקרוא ומוזמן. עמד האיש וגרשו. ואולם המארח עמד בתוקף על דעתו וגרשו בפני כולם. הלך קמצא והלעיז בבני הרומאים על כל היהודים שהם מורדים בשלטון רומא וכך נתגלגלו הדברים והביאו לחורבן העיר.

אילו שמעו לקול ה, ונהגו כבוד איש ברעהו היתה הברכה שרויה

במעונם, האדמה היתה מגיבה יבולה והאנשים היו אוספים דגנם ותירושם הכל ככתוב בתורתנו הקדושה. ואולם מאחר שהלכו אחרי עצת יצרם ולא שמעו לקול ה׳ אלא — חתרו איש נגד רעהו חממו מזימות שפלות להמיט אסון על זולתם — הביאו אסון גם על עצמם ובסערה נגרפו גם הם לתהום והאויב השתלט על ארץ־ישראל והגלה את בניה למרחקים ורדה בהם קשות.

אכן, כך היא דרכם של אלה שלבבם מפתה אותם והם שוכחים את אלוהם ועובדים ומשתחוים לעצת יצרם ולאלהים אחרים תרים.