מצוות חינוך

אכן, סיפור מאלף עם נזוסר־השכל בצדו, אבל עם זאת לא אבין כיצד חודרת ההרגשה הזו של: "לפני רגע כך ובו ברגע אחרת" לנפשו של הילד?

שאלה במקומה. ואולם, יודע אתה מנסיונך שנוצרת אוירה המכשירה את הלב ליום זה. בפתח דבריך (עמוד 11) סיפרת שהוריך הבטיחו לך לערוך לכבודך חגיגה גאה. זוהי מסורת המקובלת מדורי דורות שחתך מצוות עולה לתורה ומפטיר בנביא וכן דורש בעניני־דיומא (עניני היום) בפני קהל קרואים ומוזמנים לחגיגה. החגיגה נערכת לרגל ציון עובדת המפנה שחל בחייך על כל המתלווה לעובדה זו — מסכת שאנו עוסקים בה בספרנו זה — ובתוקף מאורע זה מציץ חאב בחגיגיות סיום של מסכת, מצוות־חנוך שהיה עסוק בה עד אותו יום. (לסי המהרש״ל ביש״ש ב״ק פ״ז סי, ל״ז).

קרא כאן את אשר יאהב יוכיח

מצוות־חינוך זו מה טיבה?

כאמור אין הבן חייב במצוות. אולם אי־אפשר להשאירו בור וריק עד לגיל שלש־עשרה ולכן הוטלה על האב חובת חינוכו של הבן להראות לו את הדרך הטובה והישרה שיבור לו. מצווה זו — יש לה סיום בהגיע הבן למצוות בעת שהאחריות למעשיו עוברת אליו. וכמו בסיום מסכת כן גם סיום מסכת חנוך — יש לחוג ולציין במאכל ובמשתה. בשמחה ובששון ובדבוק חברים.

ואולם, הסיבה העיקרית לחגיגיות היא שבעקבותיה מוקמת אוירה המשפיעה על הילד ומכניסה אותו בבת־אחת לעולם המבוגרים.

וכך מספרת לנו הגמרא (מסכת סופרים׳ פרק י״ח׳ הלכה ה׳):

"וכן היה מנהג טוב בירושלים... בן יוד גימל (שלש עשרה) מוליכו ומקרבו לפגי כל זקן וזקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה

בתורה ובמעשים טובים וכן כל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו והיה משתחוה לו להתפלל בעדו — ללמד שהן נאים ומעשיהם נאים ולבן לשמים ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות כדי לזרום במצוות".

(הנוסחה — לפי הגר״א מוילנא)

* . *

וכך אני מתאר את המעמד בזכרונות הבר־מצוה שלי ("שי לבר־מצוה"׳ תשט״ו):

״כשאני התחלתי להניח תפילין — מספר הזקן ואנו כולנו חשים כאילו אנו נוכחים באותו מעמד — אמר לי אבי מורי נוחו עדן בשבתנו בסוד שיח בני המשפחה שקבלה וירושה בידו מאבותיו שהם קיבלו מאבותיהם, שביום שהנער מתחיל להניח תפילין וחובש "פאר" לראשו, באים האבות של כל הדורות עד לאברהם אבינו ומברכים

אותו בברכת מזל טוב ומאחלים לו שיזכה לעטר את ראשו בתפילין כל ימי חייו ושילוו אותו בדרך חייו"...

מידע על משפטי הערכה והוקרה

התחושה שחשתי אותו רגע׳ עוברת בי גם עתה׳ כשאני מעלה אחרי הרבה שנים את אותו מעמד על גבי הנייד. ראיתי אז את הטורים הארוכים של אבות בישראל הבאים לאחל לי את ברכת מזל טוב. אין פלא איפוא שכל־כך שמח ומאושר הייתי. וכי קלה היא זו בעיניכם ז הנה עיני רואות את האבא העברי הראשון בעולם הוא אברהם אבינו׳ כשהוא פורש כפיו ומניחם על ראשי ומברכני׳ והנה משה רבנו... והנה דוד המלך... והנה ישעיהו הנביא... והנה כל התנאים והאמוראים... והגה הגאונים והראשונים ורש״י ורבנו תם... והרמב״ם... והבית יוסף... והרמ״א- והבעל שם טוב... והגאון מוילנא... הן׳ כולם היו אבות והנה כולם עומדים בשורה וממתינים בסבלנות לתורם כי יגיע׳ לברך גער עברי שהגיע למצוות בברכת מזל טוב... ואולם׳ הזקן המשיך את שיחתו וסיפר« זוכר אני את אדוני מורי ורבי "הינוקא מסטולין" כשהיה עדיין

טליא ועטרת האדמו״רות ניתנה לראשו. וכאשר הגיע למצוות ניגשנו אליו חסידים ושאלנו אותו: רבינו, מה השיב לו לאותו "מלך זקן וכסיל" הוא היצר הרע כשנקש על פתחי לבו במשך שלוש עשרה שגה לפני שנתחייב במצוות וקיבל עליו את עולן? ו״הינוקא" זכותו תגן עלינו חייך את חיוכו הפקחי המתוק׳ הממוזג קצת בתום של ילדותיות והשיב: עניתי לו לאותו זקן וכסיל: כלך לך ממגי. הלכה פסוקה היא מדין תורה שאסור לשמוע טענותיו של צד אחד בלבד. וכיון שאינני מכיר את טענותיו של "היצר הטוב" אינני יכול להאזין לטענותיו שלך. חכה עד שאגיע למצוות ואכיר את היצר הטוב ואז אובל לשמוע מה בפיך לומר לי...

ועכשיו יקירי — פנה אלי הזקן רבי שלמה — עוד שלושים יום לפניך. עכשיו יכול אתח עדיין להשיב לאותו מלך זקן וכסיל: אינני שומע טענותיו של צד אחד בלבד. אבל׳ מה יהא בעוד שלושים יום, כשהיצר הטוב יצטרף אליו וכל האחריות תוטל על כתפיך החלשות ו התדע בני יקירי לעמוד בגסיץ ולדעת להרגה

את היצר הטוב על הרע? הרכנתי את ראשי והקשבתי ברטט לדבריו של אותו זקן. ניכר היה עלי שאני מזדכך מרגע לרגע ושואב לתוכי מלוא תפנים של יראה וקדושה. עולה אתה על מסילת חיים הדשה — המשיך הזקן — הוי יודע כיצד ללכת במסילת חיים זו. זכורים לך בודאי דבריהם של חז״ל שאמרו: ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים — אלו ציצית׳ ושמן לראשך אל יחסר — אלו תפילין". נאה ויאה היא דרשת חכמנו זכרונם לברכה, אבל, לא לשם "דרוש וקבל שכר" נתכוונו חז״ל. חכמים היו ומבטם הרחיק ראות והם קבעו לאדם הנושא תפילין בזרועו ובראשו ומתעטף בטלית מצויצת, שיחוש עצמו בשעה שהוא עטור בתשמישי־ מצווה מקודשים אלה, כאותו אדם העטוף כולו בגדי לובן מבהיקים שאין עליהם רבב וכתם ובהיותו עטוף בבגדים אלה הוא נושא צלוחית שמן על ראשו והולך בדרך. כל תזוזה קלה שבקלות תהפוך את צלוחית השמן על הבגדים הלבנים ותכתימם בכתם אחד גדול... כך גם במצוות. כל תזוזה שהיא מחוץ לתחומי הטלית והתפילין. מחוץ לגבולות הקודש, פוסלת את האדם ומכתימה אותו. הוי זהיר בעלותך למסילה החדשה שלא תטה ממנה ימין או שמאל רק בדרך המלך מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא תלך והוא יישר אורחותיך.

הזקן סיים את דברו והושיט לי ידו ובירכני בברכת ,"לחיים". אז נטל סבא את רשות הדיבור ואמר: לא עם ישראל בלבד מניח תפילין. השכינה המלווה את עמנו בכל מסעותיו גם היא מניחה תפילין. בתפילין שלנו כתוב: "שמע ישראל". בתפילין דמארי עלמא כתוב: ׳"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". משל למח הדבר דומה ? לשני אהובים ורעים בלב ונפש שנפגשו והיו ששים ושמחים זה בזה ומודים למקום על שזימנם למקום אחד. ימים אחדים שהו בצוותא ואחר כך הגיעה שעתם לשוב כל אחד למקומו. נצטערו שני הרעים על צער הפרידה. מה עשו ז הוציא כל אחד משני הרעים תמונה שעליה מצוייר קלסתר פניו ונתנו לרעהו באסרם: כשירצה

מי משנינו להעלות בזכרונו את רעהו ואת דיוקנו יוציא תמונתו מתוך הנרתיק ויעיין בו וישמח בו.

הקב״ה — המשיך סבא — נפגש עם בני ישראל במעמד הר סיני. באותו מעמד ראו גם בני ישראל את הקב״ה בעיני בשר שלהם׳ בשמעם את הקול האדיר שבקע רחבי תבל והכריזו "אנכי ה׳ אלוקיך". וכאשר נפרדו בני ישראל מעם הקדוש ברוך הוא, נתן הקב״ה את תמונתו: "שמע ישראל ה׳ אלוקינו ד׳ אחד" ובני ישראל נתנו להקב״ה את תמונתם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ומני אז ועד דורנו עד סוף כל הדורות משתלשלת השלשלת המפוארת של עם ישראל הקורא בלהט: "שמע ישראל" ומעלה בזכרונו מדי יום ביומו את דיוקנו של הקב״ה והיושב בשמים מעלה יום יום את תמונת בני ישראל לפני עיניו: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

* * *

אכן׳ "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אין אומה בעולם שתציין את

בגרות בניה ואת יציאתם מעולם החוויות הילדותיות מורה שעם ישראל מציץ מעמד זה. וכדאי לציין. בקרב האומות רווחת אמוגה־תפלה שהמספר: שלש־עשרה, הוא סימן חסר־מזל. הגיעו של ילד למצוות במלאות לו שלש־עשרה שנה, מוכיח כי אין לגו חלק ונחלה בתפלות־טפלה זו וכי דווקא סומכים ונשענים אנו על מספר זה והוא ממלא את לבנו גאווה ודורשי גימטריאות דרשו: ״עם זו יצרת לי״ זו — בגימטריא: שלש עשרה — שבגיל זה משתלב הבן בכלל העם שיצר הקדוש ברוך הוא שיספרו תהלתו.

(ספר ארחות־חיים הלכות תפלה).

אני שמח שגם אתה תימנה בכלל ״עם זו יצרתי לי — תהלתי יספרו".

"ואין מפטירין בנביאים אלא בשבתות וימים טובים ותשעה באב בלבד.

(רמב״ם׳ הלכות תפלה׳ פי״ב ה״ב)