1. מדאמרו (ילקוט שמעוני צו רמז תפר׳), מנין שכל המכבה המערכה עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תכבה (ויקרא פרק ו׳ פסוק ו׳), ואפילו בגחלת אחת עובר בלאו כך בתוספות (מכות דף יג׳ עמוד א׳ ד״ה ואלו הן), וכן ברמב״ן בחיבורו מלחמת ה׳ (מכות דף ג׳ עמוד ב).

ואם לקח אש מן המזבח במחתה להקטיר ממנה קטרת או להדליק ממנה את המנורה אפילו העלן למזבח וכבן פטור שכבר נתקו לעבודה אחרת ואינה קרויה עוד אש של מזבח (בית הבחירה למאירי מסכת יומא דף מו׳ עמוד ב׳).

ונראה לענ״ד כי גם מן שמיא אין מכבים אש המערכה, והמן לא ירד בשבת, שיש לו לעבור מרשות לרשות, וגם מצינו שהקב״ה מניח תפילין (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתכה׳), אבל גשם בשבת טוב לבריות שמצויים בבתיהם, ולכן אם ירד הרבה גשם במקום של מקדש, ירד גם על עצי מערכה וכולם רואים הנס, מופת ברור הוא, אבל אם ירד מעט, גם

מאמר בנושא הרבנית ורד סיאני טלפון

443ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא 444 פסול בעמר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, 445 עומדים צפופים ומשתחוים דוחים,ולא הזיק " 8 " " T - V V 8 V V״ 8 ״ ״ 8 ־ 8"״ 8 T ״ " 8 • • I

טיפת גשם אחת לא ירדה במקום של עצי המערכה, שלא יגידו ירד וכיבה מעט, אבל אינו ניכר בגלל מיעוט הגשם, וריבוי האש.

1. מהו ולא נצחה, בזמן שעמוד עשן יוצא ממזבח העולה היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לרקיע (אבות דרבי נתן פרק לה׳ ד״ה עשרה נסים), ואי אפשר שאין רוח כלל, וחייב העשן קצת להסתלל, וכך הוא בכל מקום, אבל בבית המקדש היה עולה ללא שום סלסול, וכל שכן בירושלים שגבוה מקומה, ובית הבחירה גבוה מכולם, והרוח מצויה שם יותר מבשפלה, שאין הרים סביבה הגבוהים ממנה שישברו הרוח.

2. פסול של טומאה, או שלא נעשו כהלכה, ואי אפשר להביא אחר במקומם, דלא שכיח שימצא.

3. כשעומד יש בו לא יותר מחצי משטחו של משתחווה, אם נחשב רוחב כתפיו, אבל בבית הבחירה למאירי (יומא דף כא׳ עמוד א,) כתב שהדוחק היה כאדם שצף ומגביה את עצמו מרוב הדוחק, עד שאף רגליו אין יכולות לעמוד בקרקע על שטח אורכן ורחבן עכ״ל, ועוד שההשתחוויה הייתה בפישוט ידיים ורגליים, ולא כפיפה לבד, ולכן העין רואה וממש ניכר אי אפשר להכחיש שיש בעמידה צפיפות, ובהשתחויה רווחים.

ואפשר לומר בדרך הדרש, שכל הניצב ועומד, ואינו זע עבור חברו, צפוף גם לשניהם, אבל אם משתחווים ונכנעים באהבה אחד לרצון השני, רווחים יש להם.

נחש ועקרב בירושלים מעולם, 447 ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום

T 8 J T •• • - T • TM "8 T T- יך It-• - T שאלין בירושלים:

1. עשרה דברים נבראו 448 בערב עזבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ, T 8 T T "8 V Z " ״ 8 8 8 •••••• " T 8 " I •• T ״ 8 •• •• I •••T T • > I "

1. תנו רבנן פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל, אמר ליה לכהן גדול, תן עיניך בפסחים, נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם (פסחים דף סד׳ עמוד ב׳), יוצא שהיו באותה שעה בירושלים לפחות שנים עשר מיליון שנמנו על הפסח.

וקצת משמע דצר המקום, מדאמרו ולא אמר אדם, אלא שמעולם לא אמר אדם כן, כי במקום שמחה יש הרחבת הדעת, ובהתגבר הרוח יורד הגשם, ואדרבא ריבוי האנשים יגביר השמחה בלב האדם, אבל שלא יהא אפילו אדם דאינו שרוי בשמחה, נס הוא, ולאו דווקא שממש לא אמר לחברו צר לי המקום, אלא אפילו לנפשו לא אמר כן, ודיבר התנא כדרך שרגילים לדבר בני האדם.

מידע שיש על tub4u אקורדים

אומנם פשטות המאמר שאכן לא הייתה המציאות של צר המקום, כמו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, אלא שזה בכל ירושלים, וזה בבית המקדש בלבד.

1. בין השמשות זמן ספק הוא, ואמר רחמנא דבל אל׳הים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

8 ־ 8 8" T T V ־ ״ 8 ־ ־ 8 • • • 8 T ־ 8 8" T T V

(בראשית פרק ב׳ פסוק ב׳), אם כן לאיזה טעם נבראו בין השמשות.

ולא יקשה לנו עשיית מלאכה בבין השמשות, אף כי אמנם זמן ספק הוא, הן לפניו יתברך אין ספקות, מכל מקום למה נבחר דווקא זמן זה לברוא אלו.

ונראה בכל אלו בכוונת מכוון נבראו דווקא בזמן זה, היינו תחילת בריאתם, ומייד עם כניסת השבת הפסקת בריאתם, להודיע לנו להפסיק

449ופי הבאר, ופי האתון,ןהקשת, ממלאכה אפילו באמצעה (בית הלוי בראשית פרק ב׳ תחילת הפרק), וגם כי הוגבלו בזמן ובמקום.

וכך הן, פי הארץ שלא יבלע העולם, פי הבאר שלא יהא כמי מבול, פי האתון שיהא זמן מוגבל בדיבורה, הקשת שלא תראה אחר הגשמים, ראם לא כן איך נדע שיש עברה בעולם (וביאורו יבוא לקמן במקומו), והמן שיירד רק במדבר, למצוא מפלט למי שלא עוסק בתמידות בתורה, והמטה נגנז שאין רשות להשתמש בכלי שהשתמש בו המלך, והשמיר נוצר רק לצורך שעתו, והכתב והמכתב והלוחות אחד הן, ראשונות נשברו שניות נגנזו להורות האחרונות תמידיות.

ויש אומרים אף המזיקין, שאף על פי שהפסיק בריאתם, גרמא היא שיהיו מזיקין ולא בריות ממש (מגן אבות לרשב״ץ), וקבורתו של משה רבנו שהטעם שלא נודע מקום קבורתו, שאין זה ממש מקום בנמצא, ואילו של אברהם אבינו, כיון שלא נשלמה יצירתו שיהא אייל ממש, לטעם שהתעברה בו נשמת יצחק, ולא ראוי נשמה של יצחק תתעבר בבהמה, ונראה לענ״ד דאמר שוב ויש אומרים, בסיבת שאפשר יעשנה הצבת

בדפוס (פסחים דף נד׳ עמוד א׳).