פרשת נח

מיקוד:

פרק ו - פס׳ יא. פרק ז - פס׳ א-ב.

פס׳ יג-יד.

פרק ח - פס’ ו-ז. פס׳ יא [ד״ה ונשאר לעמוד].

פס׳ כא. פרק יא - פס׳ א.

פרק ט - פס׳ א-ג.

מיקוד מורחב:

פרק ו - פס׳ יא - סוד נושא עוון, אין המשחית יכול לעשות דבר לאדם עד שה׳ לא שופטו, חוץ ממקרה שירבה האדם לפשוע כמו בדור המבול [וראה ג״כ בפרק ד פס׳ יג שקין אמר גדול עווני מנשוא - שאולי על כך מתבססת מידתו של ה׳ נושא עוון].

פס׳ יג - מדוע נח לא התפלל על בני דורו.

פס׳ יד - באיזה אופן צדיק יכול להינצל מהמשחית ביחיד ובמניין ובאיזה דרגת צדיקות.

פרק ז - פס׳ א - היה מקום לנח לטעות מדוע בני ביתו ניצולים משני טעמים ואת שניהם ה׳ שלל.

פס׳ ב - בחיות הטהרות צריך נח להביא שבע חיות אז את החמש הנוספים נח צריך לטרוח בעצמו להביאם וע״פ זה מובן למה הותר לו להקריבם קורבן ללא רשות ה׳ כי הם היו לצורכו [וראה גם ט, ג לקמן].

פס׳ כג - מי גוע ונמחה לפני מי האדם או שאר הנבראים סתירה במקורות ותירוץ.

פרק ח - [בפס׳ א׳ "ויעבר אלוהים רוח על הארץ" ראה במאורי אור (פירוש של עוז והדר) שמסביר יפה את האור החיים, שה׳ העביר את האלוקים את הדין].

פס׳ ו - כיצד ידע נח מתי יכול לפתוח את התיבה [ובפשטות השא׳ לא מתחילה כי התיבה צפה על המים ולכאורה תמיד יכל לפתוח את החלון].

פס׳ ז - הסבר יפה מדוע היה צריך לשלוח גם את היונה וגם את העורב ומה בכלל היתה מטרת שליחת העורב.

[פס׳ ט - ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ..וישלח ידו ויקחה, הייתי שבת ביישוב נריה ולמדנו שם בליל שבת בחבורה אור החיים הקדוש אז מישהו אמר חידוש נחמד שהיונה היתה בחינת רגל - נה״י, ונח שלח ידו ויקחה והעלה אותה לדרגת יד - חג״ת, שהגוף מחולק לשלושה חלקים ראש ידים וגוף ורגלים - חב"ד חג"ת נה״י].

כאן נקרא על פתגמי תורה חכמים

פס׳ כא [ד"ה "כי יצר לב"] - מה שהיצר הרע נכנס באדם בקטנותו, יש בכך סנגוריא על האדם, אך לא לחלוטין.

פרק ט - פס’ א - הסבר יפה לדברי חז״ל (נידה יג.) כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם.

פס׳ ג - מדוע הבשר הותר באכילה דווקא לנח ולא לאדם.

פס׳ יא [ד״ה ונשאר לעמוד] - הברית שה׳ אמר שלא יביא יותר מבול האם זה דווקא מבול של מים או כל אסון עולמי אחר גם כן?

פרק יא - פס׳ א - הסבר פשטי ויפה לכל סיפור מגדל בבל, הם לא חטאו בכפירה וכן ה׳ לא הענישם בצורה כ״כ חמורה.

פרשת לך לך

מיקוד:

פס׳ יח.

מיקוד מורחב:

פרק יב - פס’ א - מדוע אצל אברהם אבינו ה’ דיבר אליו לפני שהתגלה אליו משא״כ בשאר הנבראים?

ה׳ ציווה לאברהם ללכת לבדו אך לוט בא עמו [אולי זה מעשה אבות סימן לבנים וכמו שלוט לא ויתר ודבק באברהם כך רות המואביה שבאה מלוט דבקה בחמותה והתגירה] וה׳ חיכה להפרד לוט מאברהם בכדי להתגלות אליו.

פס׳ ג - ואברכה מברכיך ומקללך אאור - מדוע שינה ובברכה הקדים ברכת הבמברך למברכים ואילו בקללה הקדים המקללים ללקללתם?

פס׳ ד - אע"פ שה׳ הבטיח לאברהם הרבה תועליות בלכתו לא״י בציווי ה׳ הכתוב מעיד שאברהם הלך מצד ציווי ה׳ ולא מצד התועלת.

פס׳ ו - זה שאברהם עבר בארץ ואף אחד לא דיבר איתו או נלחם בו זה נס גדול [ראה גם לקמן בפרשת שלח לר (יד, לו) שהמרגלים עבקו בארץ ולא החקו זה גם השגחת ה׳ גדולה עליהם].

כנען בגי׳ 190 כנגד 100 של אברהם ו90 של שרה וזה רמז לישראל שבאו משרה ואברהם שהארץ שייכת להם.

פס׳ ז - מעלת אברהם ששמח דווקא בכך שה׳ נראה אליו ולא משום הבטחת הארץ והבנים.

מידע שניתן לקרוא פאוור פוינט להורדה בחינם

פס׳ יא - במצרים האנשים היו ממש מכוערים יותר מהרגיל [ארץ כנען, ופלשתים] ולכן אברהם נתן דעתו על שרה שהיתה יפה.

פס׳ יג - וחיתה נפשי, שע״י שתסתר עם אדם אחר וניקתה ונזרעה זרע, וא״כ מדוע היתה צריכה להיסתר פעמיים גם עם פרעה וגם עם אבימלך.

פרק יג - פס׳ טו - ה׳ עשה לאברהם נס עצום שיכל לראות את כל ארץ ישראל [וראה גם בפרשת זאת הברכה לד, א].

פרק יד - פס׳ יב - מדוע לא קרא אברהם לארבעת המלכים לשלום?

פס׳ יח - מלך סדום התחכם לתת את הלחם והיין ע״י מלכי צדק שהוא נאמן ומכך רואים

שאברהם הקפיד אפילו על דיקדוקי דרבנן.

פס׳ כא - הסבר הויכוח בין אברהם למלך סדום בנוגע לרכוש למי הוא שייך, והסבר יפה לדברי חז״ל שמלך סדום מקשקש בזנבו.

פרק טו - פס׳ ג - הנמשלים לעפר הם הבזויים והפחותים ולכן ה׳ המשיל זרעו של אברהם ג״כ לכוכבים.

פס׳ ו - יש שלושים צדיקים בעולם שמוכרחים במעשיהם לעשות הטוב [מה שאנו קוראים ל"ו צדיקים נסתרים], {לא כ״כ הבנתי}.

פס׳ יד - וגם את הגוי - מלבד גזירת השיעבוד רמז כאן גם תוספת גזירת פורענות על ישראל שימותו חלק גדול מהם במכת החושך.

מדוע ה׳ העניש את האומה ששיעבדה את ישראל [מצרים] והרי הם מקיימים את דבר ה’, דעת הראשונים ודעת האור החיים.

פס׳ טו - "הצדיקים ובפרט האבות יקפידו על ניכוי שכר לעולם הנצחי".

פס׳ טז - דור רביעי ישובו הנה, שיטת רש״י, רמב״ן דחייתם ושיטת האור החיים הקדוש.

פרק טז - פס׳ ה - מדוע שרה מתרעמת על אברהם ולא על הגר.

הגר הינה שפחת שרי וכך נשארה גם לאחר נתינתה לאברהם.

מדוע שרה לא חששה לתת לאברהם שפחה.

כל חלק הזוהמא שהיה באברהם יצא בישמעאל ויצחק יצא טהור לגמרי [וכן ראה לקמן פרק יז - פס׳ ה - "כי ישמעאל אינו אלא ברורי פסולתו של יצחק"].

ישמעאל וזרעו קנויים לנו קניין גמור לכו״ע [לאפוקיי מהטועים שקוראים לערבים בני דודנו אלא צריך לקורתם בני השפחה].

פס יח - "שעל כל פנים לא תהיה רשעת הרשע נעלמת מעיני הצדיק, ומה גם בנו".