פס׳ לה - "אשר עשה אהרן. צריך לדעת לאיזה ענין אמר זה, ואולי שהקפיד ה׳ על שגרמו לאהרן קדוש ה׳ לחטוא כי חטא אדם גדול לו יהיה כחוט השערה יקפיד ה׳ עליו למאוד".
פרק לג פס׳ א - העליה שהיתה למשה היא שהוא נטל את העדי שהתנצלו בני ישראל בחורב. {ובמאורי החיים הביאו את דברי האוה״ח בפרשת וזאת הברכה שכתב שמשה נטל כל חלק של בנ״י מדין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו, וזה שאמרו חז״ל שחשדו את משה באשת איש הכוונה בתורה המאורשה לישראל שמשה נטל חלקם של ישראל, ועוד הביא משם הארי”זל שביום שבת חלק בנ״י חוזר אליהם ונשאר למשה חלקו וזה שנאמר ישמח משה במתנת חלקו שהוא שמח שחוזר לישראל חלקם. [וראה עוד בדברים לג, ג]}.
פס׳ ב - קשה שהרי לפי פס׳ זה מוכח שדעת ה׳ שמשה יכנס לארץ וינחילנה את ישראל ”ואולי כי בשביל שנתן נפשו על ישראל במעשה העגל נתבטל גזירת עתה תראה וגו׳ [גזירת אי כניסת משה לארץ]”.
כאן נקרא על עין טובה פתגמים
פס׳ ג - ה׳ אמר שהוא ישלח מלאך בדרך דווקא אבל פשוט שכאשר עם ישראל יהיה בארצו בעיר הקודש ירושלים ה׳ ישרה בתוכנו בעצמו ולא ע״י מלאך והגזירה היא רק על הדרך.
פס׳ יא - ”כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה ישיג”. [וראה גם במאורי החיים שהביא מקור נוסף מספר ’עבודת ישראלי].
סימן לדעת מה גודל הקירבה של האדם לבוראו - ”ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו אם לבבו יתאוה ויחשוק בהי ובעבודתו הנה זה סימן כי הי אהבו”.
[במאורי החיים אות טי הביאו את הסוגיה ראשונים ואחרונים האם מותר לשנוא איש ישראל - מענין מאוד].
[במאורי החיים אות יי הביאו בשם הבעש״ט חידוש יפה לגבי כמים הפנים לפנים].
פס׳ יב - ע״פ הגמי במנחות (כט:) שמשה עלה למרום ומצא את ר״ע דורש כתרי אותיות וכוי כותב האוה״ח "והנה הענין יגיד שאין זה אלא מציאות חן ולא לצד ההשגה במושכלות שהרי הכיר משה בעיני שכלו כי ר׳ עקיבא עצום הוא ממנו ואף על פי כן לא רצה הי אלא במשה וזה סימן לחן”.
פס׳ יג - משה טען לפני ה׳ כעת טענה שהכי נשמעת מכל טענותיו לפני ה׳ והיא שעמך הגוי הגדול הזה הכוונה שנשמות ישראל הם חלק ה׳ ודבוקים בו וכיצד ה׳ ימאס חלק עליון.
פס׳ יד - ה׳ אמר למשה שהמלאך שהוא רוצה לשלוח לפני ישראל "הוא פני ה׳ שהיא השכינה".
פס׳ טו - משה לא נתרצה שהשכינה תלך עם ישראל אלא הוא רצה שה׳ בעצמו ילך עמנו והמאור הגדול זה כנגד הויה והמאור הקטן זה כנגד השכינה (ע״פ מאורי אור) וה׳ נתן למשה גם רצונו זה.
[במאורי החיים הביאו מה׳מאור ושמש׳ שכל בקשת משה הראני נא את כבודך היא בכדי שידע באיזה דרך לבקש רחמים על ישראל].
פס׳ כ - ה׳ רמז למשה "שאחר מיתה ישיג מה שלא השיג אדם מעולם" [אך לא כ״כ הבנתי איך הרב למד זאת מהפס׳ (וראה במאורי אור)].
פס׳ כג - ”והמשכיל על דבר אמת יקוד וישתחוה לאל הגדול וימעיט בעיניו כל עבודתו אשר יעבוד כפי שיעור המושג המקווה לנפש חיה למינה׳; [בלשון שלי - מי שמבין את האמת מבין שכל קושי עבודת הבורא שווה את זה].
מידע שניתן לקרוא הוצאת עין הרע עם מלח
פרק לד פס׳ ו - בי”ג מידות של רחמים כתוב פעמיים שם ה׳ וחז״ל אמרו שאחד זה רחמים לפני החטא ואחד לאחרי החטא ושאל הרא״ש מה צריך רחמים לפני החטא שהרי עדיין לא חטא? ומתרץ האוה״ח שגם אדם שלא חטא כלל זקוק לרחמים בכדי שיהנה מהטוב שה׳ משפיע בעולם וזה הרחמים שלפני החטא.
פס׳ ט - מדוע משה מעלה את זה שעמ״י הוא קשה עורף וזה דווקא לרעתו וכיצד זה ישכנע את ה׳ להיטיב לעמ״י ועוד שה׳ כבר אמר למשה שהוא בעצמו יעלה עם ישראל ולמה משה מבקש זאת שוב? אלא "כשגילה ה׳ למשה מדותיו יתברך וראה הפלגתם השכיל כי אם יתנהג ה׳ עם ישראל במדות אלו בלא דין כל עיקר כמו ששאל קודם העברת הטוב לפניו לא יוכלו עמוד בדרך ישר לפני ה׳ כי עם קשה עורף הוא לזה חזר בו ושאל שאלה שהוא לצד כבוד המלך לבל יסובב טובו לזלזל במצותיו יתברך כי בהסתלק מהרשעים בחינת הדין כל עיקר יהיו פוקרים, לזה אמר ילך נא אדני שהיא בחינת הדין, ושאל מדה שהיה צריך לה כאומרו וסלחת לעוננו ומדה זו אינה בבחינת אדנות וכן הוא אומר כי לא ישא לפשעכם אלא במדת הרחמים, נמצאת אומר כי יחפוץ משה ברחמים ודין כי טובים השנים מן האחד".
פס׳ יא - ”לצד שעבדו ישראל את ע״ז לזה מתחכם ה׳ לרפא שברם במה שיצוררו את עובדי ע״ז ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם על ידי זה יתכפר עונם ותתרצה תשובתם, והגם שעדיין לא הגיעו לארץ יועיל החפץ והרצון בזה לכפרה על הדבר, והוא אומרו שמר לך פירוש על דרך אומרו ואביו שמר את הדבר, שיהיו משמרים מתי יבא עת לעשות כל הכתוב להתעיב אותו דבר שבו נכשלו”.
פס׳ כד - ה׳ אומר לישראל שיורישו את הגוים מפניו שאפילו עמ״י לא יצטרך לראות אותם כי בראייתם יגרם לישראל צער וה׳ ימנע מהם את הצער הזה אפילו של רק לראות את הגוים.