”ואומרו על המזבח יתבאר על דרך מה שנחלקו רמב”ם וראב״ד בענין משפט העוברי כוכבים המענים אומתינו, כי הראב״ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון. ורמב״ם סובר כי ישפטו גם על העיקר, וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר, שאם כוונת המענים לקיים מצות ה׳ היה להם שלא להוסיף וממה שהוסיפו גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. והוא אומרו על המזבח פירוש ביתר על השיעור שהוא לכפרה שקצב ה׳ להם אותו שיעשו ביותר מהקצוב, ושמו אצל המזבח שהוא הקצוב לכפרה וידין ממנו כי לא למצות ה׳ הם מתכוונים, שהיתר יגלה על בחינת הנגזרה לכפרה אם לה מתכוונים או בשנאה להרע לבד ונמצאים מתחייבים על הכל”. ["מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר" וראה גם בפלא יועץ ערך חול המועד עקרון זה
שמהזמן הפנוי דנים את האדם על הזמן שאינו פנוי ”ואם בחל המועד וכן בכל עת שהוא פנוי אינו מפנה עצמו לבטלה אלא עוסק בתורה, בא בשכרו גם על הזמן שהוא טרוד בעסקיו כאילו היה עוסק בתורה”].
מאמר בנושא הרב אריה לוין סיפורים
”אל מקום טהור היא ארץ ישראל הטהורה כי ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפילו אוירה ואיו לר מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה”.
"ותדע כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה, והמעשה שהובא בדבריהם שהיה עובר אליהו וראה אדם רשע ומנע עצמו מהריח ריחו הרע יותר ממה שהרגיש בעוברו על סרחון נבילה, ובהפך יהיה לאיש צדיק שלם שיעלה ממנו בושם כריח הגן, לזה זכר זכרון עריבתם בלשון הקטרה, והמכוון כי ישפוט בפרטות את אשר הריעו לאנשי בושם".
פרק ז פס׳ ה - אפשר ללמוד מדברי האוה”ח כלל - שבמקום שלא חידשו דין זר מהשכל בדרשתם אלא זה דין שישנו בפרשה אע״פ שאפשר להקשות עליו קושיות לא מקשים.
פס׳ כ - קושיה על תחביר הפס׳ וכן על כך שיכלה התורה לחסוך לימוד ק״ו בשינוי קל במילים, אלא שבשבעת ימים הראשונים של הטומאה ישנה טומאה פנימית של הנפש ולכן גם אם יטבול זה לא יועיל לו לטהרתו, אך לאחר שבעת ימים הטומאה היא רק על הגוף מבחוץ ולא מבפנים ואז מועילה טבילה להסיר הטומאה אך כל עוד לא טבל עדיין טמא הוא גם לאחר זמן רב.
פס׳ לז - בדרך רמז תרמוז הפרשה ש”תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות, האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו״והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל [יצה״ר] מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק, ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר". [וראה במאורי החיים שהביאו מהחיד״א הסבר נפלא מדוע דווקא הלימוד תורה מברר את הניצוצות וזה משום שאדה״ר חטא בכל אביריו חוץ מהקנה של הדיבור ולכן איבר זה שלא חטא יש בכוחו לברר את הניצוצות].
מידע שיש על נשר בחלום
”פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעולה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל, ב׳ למנחה תיבה זו סובלת כמה פירושים וכולן צודקין, לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפירוש הוא סוד עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק
יסוד עולם, והוא סוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן. לחטאת ולאשם הם שני בחינות הברורין, האחד חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו כנגדם אמר לחטאת, והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו כנגדם אמר לאשם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו ולמלואים למלאותם במקומם, זה כנגד ניצוצות שירדו וכנגד חלקי נשמות שאנס ס״מ מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו זובח תודה יכבדנני ודרשו ז״ל זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון".
פרק ח פס׳ ה - מדוע ה׳ מצווה את משה לאמר לבנ״י שה׳ ציווה אותו לעשות זאת? אלא שכיוון שלמשה היה דין של מלך ”והנה משה היה עושה מעשים שאסור לעשותם אפילו עבד עברי לאדונו לרחוץ אותם במים וכו׳ כל גופם וכל סדר המעשה, ואין לך זלזול גדול מזה, אשר על כן הקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה׳ מפי ה׳ נאמר לי לעשותו, ודווקא זה ולא אחר כי המלך אסור לעשות כן הגם שיחפוץ למחול, כי דוקא זה הדבר לצד שהפה שאסר מלך שלא ימחול על כבודו הוא שהתיר וצוה לי לעשות”.
פרשת שמעי
פירוד
פרק ט פס׳ א.
פס׳ ג
פס׳ ב.
פס׳ ו.
פס׳ ג.
פס׳ יט.
פס׳ כ.
פס׳ ח
פרק יא פס׳ א.
פס׳ טו.
פס׳ כג.
פרק י פס׳ ב.
פס׳ כא. פס׳ מג.
פס׳ כד. פס׳ מה.
פס׳ כט.
מיקוד מורחב:
פרק ט פס׳ א - כלל בתלמוד כיצד להסביר שני מתרצים בגמי.
יום השמיני הוא ר”ח ניסן בו הוקם המשכן ושרתה השכינה א״כ איזה צער יש כאן שאמר הכתוב "ויהי בימי" שזה לשון צער? "הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המוזכר בכתוב כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניג״ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאוד בצדקות ובענווה, הלא כל לב חי מרגיש ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאה כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק ויהי ביום כלות משה שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני".
פס׳ ב - מה שאמר לאהרן קח לך עגל להורות "כי לא עשה הוא העגל בכוונה ח״ו ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד ולא יבא העגל לחטאת להם והוא אדרבה קטגור".