פרק יא פס׳ א - ”לאמו־ אליהם לפי מה שפירשתי במקומות אחרים כי טעם אמרו לאמר כי הדיבור היוצא מפי אל עליון היה נוצר ממנו מלאך והוא היה מדבר עם משה, ופירוש לאמר הוא הדיבור יאמר למשה, וכמו כן אמר כאן לאמר אליהם פירוש הדיבור יאמר למשה ולאהרן”.
פס׳ ב - לאמר בפס׳ זה מתפרש כלשון את ה׳ האמרת לשון רוממות וחשיבות לבנ״י לכן ציוה שלא לאכול מאכלות אסורות.
”זאת החיה וגו’. טעם שמכנה שם חיה בהמה, כבר כתבתי בכמה מקומות כי בחינת הרע לא יתייחס אליו בחינת החיים, והוא אומרו זאת החיה פירוש שיש בה בחינה הנקראת חיה, לשלול שאר בהמות שאין להם קדושה שהיא בחינת החיים".
כנסו למידע כאן עין ימין קופצת מה זה אומר
פס׳ ג - אמרו חז״ל שהחזיר עתיד הקב״ה להחזירו לכשרותו וזה מדויק בפס׳ שדווקא שהחזיר לא מעלה גרה אז הוא אסור אך לעתיד לבוא שיהיה מעלה גרה יהיה מותר ופשוט שדיני התורה אינם עתידים להשתנות אלא שטבע החזיר ישתנה ולכן יהיה מותר (וראה גם בפס׳ ז). [ראה במאורי החיים סקירה לנושא זה שהחזיר עתיד לחזור לכשרותו].
פס׳ ו - ”ואת הארנבת. טעם זכרון המין בלשון נקבה לצד שבחינת הטומאה לפעמים תהיה הנקבה למעלה מזכר ויהיה הזכר טפל לה, ותזכר הנקבה מהטעם עצמו שיזכר הזכר תמיד ולא הנקבה, שהוא הטעם כי היא העיקר, ותמצא שאמרו בזוהר בסוד יותרת הכבד כי הנוקבא נותנת יותרת לזכר, וכבר כתבנו שכל מין הנאסר היא בחינת הקליפה המושלל מהחיים והטוב".
פס׳ כא - אזהרה לא לאכול את הארבה וכדומה [אבי שלום בוחבוט הי״ו אמר לי שהוא זוכר שבמרוקו היו אוכלים את הארבה כמו צ׳יפס וקראו לזה ’זרד׳ {ז׳ בשווא ור׳ בפתח} וכן העידו בפני ג”כ כמה מבוגרים מהביכנ”ס של הרב בן חמו שליט״א בקריית גת ובניהם עמרם לוי הי״ו] והמסקנה היא "לכן כל ירא וחרד ירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה, וימחה בשולחי יד. והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופירשו מהם הרבים לא נגע ה׳ עוד במכה זו ולא נראו זה יותר מי״ב שנה, כי תורה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות”.
פס׳ כד - ראב”ע כתב פירוש מסוים, והאוה״ח כותב על דבריו ”ואני אומר שיותר היה לו שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי תורה, כי מי ישמע לדבריו כאן ואפילו ללומדם והם הפך קבלת תורת משה, ומה גם בפשט הכתוב שאפילו בי רב זוטר כן יבין בתחילת ההשכל, וממי נעדר את אשר ראו עיניו ויותר מהמה, ומה כחו לחלוק עמהן גם בלא הכרח ואפילו אם יהיה המנגדו כיוצא בו ומכל שכן גדולים ממנו וכל שכן וקל וחומר אשר קטנם עבה ממתניו.. וללמד על הרב ז״ל זכות אולי שפירוש זה לא כתבו אלא לסיבה ידועה לו, ונהג מנהג ע’ זקנים ששינו בכמה מקומות, וגם לזה ה׳ יכפר בעדו”.
כנסו לקרוא על פתגמים נתינה נדיבות עזרה
פס׳ כט - כיצד ייתכן שהתורה לא מנתה את הנחש בין השרצים הטמאים שהרי הוא אבי אבות הטומאה? אלא שטומאת הנחש היא בנפשו ולא בגופו "ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל כעפר הארץ” וא״כ אין כאן טומאה במותו.
פס׳ מג - ”ואולי שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים תעשה נפשו עצמה שרץ, והוא אומרו אל תשקצו את נפשותיכם פירוש לא תעשו נפשותיכם שקץ ובמה בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה. ולך נא ראה מה שכתבנו בפרשת בראשית ברמז פסוק (א, כו) וירדו בדגת הים וגו’. ותמצא מאמרם ז״ל שאמרו על עמי הארץ הם שרץ ובנותיהם שקץ וגוי, וכל דבריהם ז״ל ברוח הקודש נאמרו והם דברינו עצמם".
"ואומרו ולא תטמאו בהם אולי שיכוין לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם. וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שמהם האויר והארצות כולן יחד ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ שומר נפשו ישמור את הדבר".
פס׳ מד - "עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו [איסור אכילת שרצים או איסור מאכלות אסורות בכלל] לא ישלטו עכו״ם בעם בני ישראל עכו״ם יקראו שרצים ושקצים הרומשים על הארץ”.
פס׳ מה - הסבר הקשר בין קדושת ישראל ואיסור מאכלות אסורות ליציאת מצרים, "כי אין הקב״ה כביכול יכול ליחד שמו ולהשרות שכינתו אלא על המושלל ממין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם עד שהוציאם מארץ מצרים, ואם לא ישמרו עצמם מהתיעוב הנה הנם חוזרים להיות כמות שהיו קודם עלותם מארץ מצרים, ויהיו מושללים מבחינה זו".
פרשת תזרי?
פיקוד:
פרק יב פס’ ב. פס׳ ל.
פס׳ ג. פס׳ לז.
פרק יג פס׳ ב. פס׳ מד.
פס׳ ג. פס׳ נ.
פס׳ 1.
פיקוד פורחב:
פרק יב פס׳ ב - ט1מאת לידה ישנה ד11קא בישראל 1לא במים ולכן אמר הכת1ב ’לאמו־’ לשון רוממות בישראל "מה שאין כן בעכו״ם כי נפשם וגופם טמא" [וראה ג״כ בפרשת מצורע (טו, ב) בעניין טומאת זיבה אותו רעיון בדיוק].
כלל - אע”פ שדרך הכתובים בהרבה מקומות לכתוב עבר בלשון עתיד אע״פ כן יש מה ללמוד מכך.