ב. לבישת מסכה וכפפות ברשות הרבים בשבת

שאלה:

האם מותר ללבוש מסכה וכפפות בשבת במקומות שאין בהם עירוב?

תשובה:

על פי דין תורה מותר לאדם לצאת לרשות הרבים כאשר הוא נושא דבר שמוגדר כמלבוש או כתכשיט משום שדברים אלו אינם נקראים משוי ולכן מותרים בטלטול. אמנם, יש דברים שחכמים אסרו לצאת בהם משום שחששו שהאדם יסיר אותם מעליו ויבוא לטלטל אותם ברשות הרבים. ולכן, שאלת ההיתר ללבוש מסכה וכפפות ברשות הרבים מעלה שתי שאלות נפדרות: א. האם דברים אלו נחשבים כמלבוש ותכשיט או כמשוי. ב. האם יש לחשוש שמא יסיר אותם ויבוא לטלטלם ברשות הרבים.

כנסו למידע כאן turhv

א. מלבוש ותכשיט

ניתן להעלות שני נימוקים לכך שהמסכה והכפפות נידונים כמלבוש וכתכשיט ולכן הם מותרים בהוצאה מן התורה:

סיבה א׳ - משמש את הגוף ומונע מחלות

במשנה בשבת בדף ס. מבואר שמותר לחולה לצאת בשבת לרשות הרבים עם קמיע של מומחה משום שהקמיע נחשב לתכשיט עבור החולה (רש״י שם ד״ה שאינו). נמצאנו למדים שההיתר לצאת לרשות הרבים עם מלבוש או תכשיט בשבת אינו כולל דברים שאדם לובש אותם כדי להגן על עצמו מפני הגשם והשמש או למטרת נוי בלבד, אלא כל דבר שמשמש את גופו של האדם נקרא תכשיט ומלבוש עבורו ומותר לצאת בו לרשות הרבים.

כנסו לקרוא על שיניים נופלות בחלום

כמו כן, התוס׳ בשבת דף סד: (ד״ה ובמוך) כותבים שמותר לאדם לצאת לרשות הרבים עם דבר שמגן עליו מפני צער, כדוגמת מוך שהאישה שמה כנגד פניה של מטה כדי שהדם לא יתייבש על גופה ויגרום לה לצער. השו״ע (סי׳ שא סעי׳ יג) פוסק את דברי התום׳, והמשנה ברורה (ס״ק נ) מבאר שכל דבר שמגן על האדם מצער נקרא מלבוש ומותר לצאת בו בשבת. הגרש״ז אויערבך לומד מכאן שמותר לאדם לצאת בשבת עם מכשירים שמונעים זיהומים, כמו מכשיר הקטטר.

אולם, הראשונים נחלקו האם ההיתר לצאת בדבר שמגן מפני צער הגוף הוא דווקא כשהוא גם מרפה או אפילו בדבר שאינו מרפה. השו״ע (סי׳ שא סעי׳ כב וסעי׳ כח) פוסק כשיטת הטור שההיתר לצאת בדבר שמגן מפני צער הוא דווקא כאשר הדבר הזה גם מרפה. לעומת זאת, הגר״א (אות נו) פוסק כשיטת הרמב״ם שמותר לצאת בדבר שמגן מפני צער אף שאינו מרפה, והמשנה ברורה (ס׳׳ק עז וס״ק קח) כותב שניתן להקל בזה כשיטת הגר״א.

לפי זה, מסכה וכפפות שמגינים על האדם מפני הידבקות במחלות נקראים מלבוש ותכשיט ולכן מותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת.

סיבה ב׳ - דרך הלבישה

אולם, ניתן להעלות סיבה נוספת להקל לצאת עם מסכה לרשות הרבים, והיא שבתקופת מגיפה כולם יוצאים עם מסיכות לרשות הרבים, ובחלק מהמדינות הדבר אף מחויב על פי חוק, ולכן ניתן להחשיב את עטית המסכה כ׳דרך הלבישה׳ בתקופה הזאת.

דוגמא לכך עולה בדברי האור זרוע (שבת סי׳ פד) לגבי חותם של עבד שעשה לו רבו: "והואיל ועבר יוצא בו כל השבוע הו״ל כמלבוש ולא מתסר עליה משום משוי". האור זרוע מסביר שהחותם נקרא מלבוש ולא משוי משום שהעבד יוצא עם החותם באופן תדיר, וזהו דרך הלבישה של עבדים. האור זרוע לומד מכאן שמותר לצאת לרשות הרבים בשבת עם תלאי המחובר לבגדים שיהודים בתקופות מסוימות חויבו לצאת בהם בכל ימות השבוע, משום שזהו המלבוש של יהודים באותן תקופות. דבריו נפסקו ברמ״א (סי׳ שא סעי׳ כג).

כמו כן, השו״ע (סי׳ שא סעי יט) פסק, עפ״י דברי המרדכי (שבת סי׳ שנג), שמותר לאסיר לצאת עם אזיקים על גופו, והמשנה ברורה (ס״ק סט) מסביר שהאזיקים נידונים כמלבוש משום שזהו דרך הלבישה של אסירים: "דנחשב לו כמו מלבוש דדרך הליכתו הוא כן ובטלים הם לגבי הגוף שהוא לבוש בהן".