הבית.
ולכאורה שתי האפשרויות הראשונות שהבאנו הם עומק ספק הגמ׳ בפרק השוכר את הפועלים דף צ״ב ע״א, דאיתא שם "איבעיא להו, פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל. למאי נפקא מינה, דאמר תנו לאשתי ובני, אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו, אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל, לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא". וכתב שם רש״י בד״ה משלו הוא אוכל, "תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה". וזה לכאורה כאפשרות השניה שהבאנו. ובד״ה משל שמים, "במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים", וזה לכאורה כאפשרות הראשונה שנקטנו, שהוי כמצוה של מתנות עניים.
קרא כאן חלום על חתולים בבית
והגט׳ מבארת, שיש נ״מ בין שתי האפשרויות. במקרה שהפועל רוצה להעביר את זכות אכילתו לאשתו, דאם ננקוט שמשל שמים, א״כ ברור שכל המצוה של התורה לתת לפועל עצמו שעובד, ואין לפועל שום זכות ממון אצל בעה״ב, וברור שאינו יכול לתת לאחרים, שהמצוה רק אליו באופן ישיר, משא״כ לפי הצד שמשלו הוא אוכל, וביאורו שגדר הדבר שניתנה לפועל תוספת שכר על עבודתו בדמות אכילת
הפירות, א״כ כמו שאת שכר עבודתויכול לתת למי שחפץ, כך גם את זכותאכילתו יכול לתת למי שליבו חפץ.
ועיין שם בגמ׳ באריכות, שמנסה להביא ראיות לכל צד, ודוחה את כל הראיות. ולמסקנא הגמ׳ רוצה לתלות ספק זה במחלוקת תנאים. ולהלכה נפסק, שמשל שמים הוא אוכל, וכן פסק הרמב״ם בפרק י״ב מהלכות שכירות, הלכה י״ג, וז״ל "פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני, אין שומעין לו, שלא זיכתה תורה אלא לפועל עצמו". ומבואר מזה שהרמב״ם פסק שפועל משל שמים הוא אוכל, ואין זה כתוספת שכר על עבודתו, אלא מצוה גרידא שנאמר למעסיק לתת מתנה לפועל בדמות אכילה בזמן העבודה, וזה משלים למה שהבאנו בתחילה, שהרמב״ם כתב שפסוקים אלו גדרן מצוה שמחוייב בעל הבית לתת לפועל. וכן נפסק בשו״ע חו״מ סימן של״ז סעיף ט״ז, וז״ל "פועל שאמר לבעה״ב תן לאשתי ובני מה שהיה לי לאכול וכר, אין שומעין לו". עכ״ל.
מידע על פירוש של חלום על נפטר שבא בחלום
אמנם כשמעמיקים רואים שהדברים אינם כפשוטן. דהנה, רבנו חיים הלוי ,בהלכות מעילה פ״ח הל״א, מקשה מהגמ׳ בסנהדרין דף נ״ז ע״א שמבואר שם שבן נח שהוא פועל בשדה של בן נח, מותר לו לאכול בשעת המלאכה, כמו שמותר לפועל יהודי לאכול במלאכת
בעה״ב היהודי. וכן מבואר ברמב״םבהלכות מלאכים פ״ט הלכה ט׳ שכתב,שבן נח שהוא פועל, ואוכל שלא בזמןהמלאכה, חייב מיתה, כדין בן נח שנהרגעל הגזל. ומבואר, שאם אוכל בזמןהמלאכה מותר לו הדבר, ומקשה הגר״ח,אם ננקוט שמשל שמים מובנו, שהוירק מצוה גרידא המוטלת על בעה״בבלי שום זכויות ממוניות שיש לפועל,א״כ מהיכי תיתי שיהיה לבן נח מצוהלתת לפועל בן נח לאכול, הרי איןמצוה זו חלק משבע מצוות בן נח, כמושלא מצינו שגוי מצווה להניח לקט,שכחה ופאה לגוי עני, ומאי שנא מצוהזו שמחוייב בה הגוי.
וטבח קושיא אלימתא זו, מכריח הגר״ח לומר, שגם לפי ההלכה שמשל שמים הוא אוכל, אין זו רק מצוה שמוטלת על בעה״ב, אלא יש לפועל זכות ממון, וכדאי לצטט את לשונו הזהב, וז״ל "דפועל עיקר חיובו מקרי דבר שבממון וזכות, ואע״ג דמשל שמים הוא אוכל, היינו דאין לו התחייבות על הבעה״ב, וכדקאמר הגמ׳ הנ״מ לענין ליתן לאשתו ובניו, אבל הא מיהא דיש לו רשות לאכול וזה הוי דין זכות ממון וכר, ולהכי הוא שנוהג בב״נ, דהרי הוא בכלל הדינים וגזל", עכ״ל מה שקשור לענינינו. דהיינו, מחדש הגר״ח, שגם לפי ההלכה שמשל שמים הוא אוכל, ודאי שיש לפועל זכות ממון במה שאוכל ולא רק מצוה שמוטלת על בעה״ב, ולכן גם בן נח יש לו את אותו זכות ממון לאכול במלאכת בן נח בעה״ב, שלענין זכויות ממון שוויץ יהודי ובן נח, וזה מה שכלול בדינים שמחוייב בהן בן נח.