שנאמר בשור, שכל המיעוט בדיש הוא מחמת שאינו ראוי לו, ואילו פועל שיש לו זכות ממון הוי ראוי לו, ולכן כתב הגר״ח שבעינן לרמב״ם מיעוט רעך למעט הקדש, וא״כ הדרן קושיין לדוכתא, הרמב״ם שפסק שגזל נכרי אסור, מבואר בגמ׳ שרעך בא למעט גוי, וא״כ מנין לרמב״ם רעך למעט הקדש, וצ״ע.
כאן נקרא על הרב כדורי על המשיח
״ואכלת״ - דרשו חז״ל ולא מוצץ ענבים, וכתב רש״י, וז״ל "ולא מוצץ היין וזורק החרצנים", עכ״ל. ובתום׳ ד״ה שבעך משמע, שהמיעוט הוא מכיון ששתיה לא בכלל אכילה, ולכן נאמר ואכלת, ומשמע מהרש״ש במקום שרש״י ותוס׳ נחלקו בביאור המיעוט ולא מוצץ, לשיטת רש״י החסרון הוא בכך שע״י שמוצץ וזורק את הקליפה, נמצא שלא מתקיים הפסוק ואכלת, שמשמעותו לאכול את כל הפרי, ואם רק מוצץ לא אוכל את כולו, ועי״ז מפסיד לבעה״ב שאוכל עוד ענבים, ומשמע שאה״נ, אם מוצץ ולא זורק את הקליפה ואח״ב אוכלה, אין בכך איסור. אמנם לשיטת התוס׳ המיעוט הוא מכיון ששתיה לא בכלל אכילה, ולכן לכאורה גם באופן שאח״כ אוכל את הקליפות והחרצנים אסור לפועל למצוץ.
ועיין במנ״ח מצוה תקע״ו שכותב, וז״ל
"ומבואר בגמ׳ פ״ז ע״ב וכן פסקוכל הפוסקים, ואכלת ולא מוצץ הייןוישליך הענבים אע״ג דבכל מקום שתיהבכלל האכילה, כאן גזירת הכתוב עייןבתוס׳ ד״ה שבעך", עכ״ל. ומשמע שלאלמד כרש״ש, שיש מחלוקת בין רש״יותוס׳, שהרי מצד אחד ציטט את לשוןרש״י ולא מוצץ וישליך את הענבים,ומצד שני הסביר שהוי גזה״כ שכאןשתיה לאו בכלל אכילה.
והקשה הרש״ש לשיטת התוס׳, שהמיעוט למוצץ הוי שלפועל הותר רק לאכול ולא לשתות, כיצד מצאנו ידינו ורגלינו בגמ׳ לקמן דף צ״ב ע״ב, האומרת שפועל שמתעסק ביין מותר לו לשתות מדין פועל שהותר לו לאכול, ומוכח שלאו דווקא אכילה אלא אף שתיה. ומתרץ הרש״ש, שכל המיעוט שנאמר ואכלת ולא מוצץ, מדבר באופן שעבודתו בדברי מאכל, ועל זה נאמר מיעוט שאסור לו לשתות את המאכל, אבל באופן שעיסוקו במשקה, כגון שנשכר למלאכת יין, מותר לו לשתות.
מידע שניתן לקרוא תהילים פרק יג סגולה
ובמה שכתבו התוס׳, שמוצץ ענבים לכל התורה כולה נחשב לאכילה, ורק כאן לענין פועל יש גזה״ב למעט, מוכיח מזה בעל ה״עמק ברכה", שמי שמוצץ פירות האילן ופולט וזורק את המאכל, יש לו לברך בורא פרי העץ, שנחשב שאוכל את הפרי, ורק אם סוחט את הפרי המים נחשבים לזיעה בעלמא ומברך שהכל, אבל כשמוצץ את הפרי נחשב לכל התורה כאוכל, וכן נ״מ לשיעור ברכה אחרונה, מכיוץ שנחשב שאוכל שיעורו בכזית, ולא כשותה ששיעורו ברביעית, וכץ לענין אכילה ביוהכ״פ, שיעור המוצץ פרי בככותבת ולא כמשקין ששיעוריץ כמלוא לוגמיו. עיי״ש בעמק ברכה הלכות ברכות הנהנין סימן ר.
ענבים - ולא ענבים ודבר אחר - דהיינו, פועל מותר לו לאכול את הענבים בפני עצמם, ולא לאכול אותם עם דבר אחר.
וצריך לבאר את יסוד דין זה, והנה הגמ׳ בדף פ״א ע״א מסתפקת, וז״ל "איבעיא להו, פועל מהו שיהבהב באור ויאכל". וכתב רש״י, "שיהבהב את המלילות והאור ממתק טעמו, וכן הענבים מי הוי כענבים ודבר אחר או לא". ונחלקו רש״י ור״ת, שיטת רש״י, שמדובר בענבים הראויים לאכילה ללא ההבהוב, ואעפ״כ מסתפקת הגמ׳ האם מותר לפועל לשבח את טעמן, ויסוד הספק, כיון שנאמר בתורה שאסור לפועל לאכול את הענבים עם דבר אחר, ורק לאוכלן לבדן, יתכן שגדר התורה שאסור לעשות באוכל שום פעולה, אלא רק לאוכלן כמו שהן, וא״כ גם להבהב אסור. או דלמא שכל האיסור הוא שלא אוכלן לבדן, אלא אוכלן עם עוד דבר, וכפשוטו של הדרשה, ענבים - ולא ענבים ודבר אחר. אבל אם אוכל את הענבים לבדן אין איסור להשביח את טעמן.
וביותר אפשר להסביר, שמסתבר שטעם התורה, כדי שהבעה״ב לא יופסד, שעי״ז שאוכלן עם עוד דבר גורר את התאבון, ולכן מסתבר שה״ה שאסור להבהב, שעי״ז גם אוכל יותר, או דלמא שאין הולכים לפי הטעם, אלא די לך מה שאסרה תורה, ענבים עם עוד דבר, משא״ב כשמהבהבן ואוכלן לבדן לא אסרה תורה.
ונמצא לשיטת רש״י, שהאיסור של ענבים ודבר אחר, מדובר באופן שהענבים ראויים לאכילה, ובכל זאת ברור שאסור לאוכלן עם עוד דבר, ורק הסתפקה הגמ׳ כשאוכלן לבדן ע״י הבהוב.
שיטת ר״ת - ר״ת חולק לדינא על רש״י, וסובר שאם הענבים ראויים לאכילה, מותר לכתחילה לאוכלן עם דבר אחר, ובוודאי שמותר להבהבן, וכל האיסור לאכול ענבים ודבר אחר, זהו באופן שהענבים לא כ״כ ראויים בפני עצמן, אלא רק בשעת הדחק, ואז אוסרת התורה לאוכלן עם דבר אחר, שעי״ז אוכלן לא בדוחק, ומסתפקת הגמ׳ מה הדין באופן שהענבים לא ראויים לאכילה