מלוה מלכה
א. סעודת מוצ״ש להמשיך ברכה לכל השבוע
שבת קי״ט ב׳ ואמר ר׳ חנינא לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אע״פ שאינו צריך אלא לכזית. הובא בטושו״ע או״ח סימן ש׳.
פרש״י "במוצ״ש - נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד המלוה את המלך בצאתו מן העיר".
והנה ברי״ץ גיאות (הל׳ הבדלה עמ׳ י״ד) הביא דברי הגמ׳ בתוספת, וכ׳ בזה״ל "שכך אמרו חכמים לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אע״פ שאינו צריך אלא לכזית כדי שתהא סעודתו מתוקנת כל השבוע".
ומבואר דבר חדש בדברי הרי״ץ גיאות שסעודת מוצאי שבת כדי שתהא סעודתו מתוקנת כל השבוע. ומשמע שברכת סעודות השבוע מכה סעודה זו.
וכן הביאו הפוסקים מהאריז״ל, ע׳ מחזיק ברכה להחיד״א שב׳ בשמו "ויכוין ללוות השבת ולהשאיר ברכה בסעודות החול ויאיר להם מקדושת שבת". וע׳ בכף החיים סימן ש׳ ס״ק ב׳ שהעתיק לשון שער הכוונות בזה.
מדברי החת״ס יש לנו ללמוד עוד טעם לשבח בזה.
כנסו למידע כאן לתת כמו הפרחים
המשכת השבת וזכרונה לתוך ששת ימי המעשה בתחילת השבוע היא היא המשפיעה מברכת השבת מקור הברכה לכל ששת הימים.
יעויין בחי׳ חתם סופר שבועות דף כ׳ שמחדש שמכלל ׳זכור את יום שבת לקדשו׳ נכלל עשיית הזכרון לשבת במוצ״ש, וז״ל "בתיבת ׳זכור׳ פירשו המפרשים כדבר שכבר חלף עבר ואנו זוכרים אותו, והיינו שנעשה זכרון לשבת שעבר במוצאי שבת להוסיף מחול על הקודש ובסעודות לוית המלכה שממנו יושפע שפע לששת ימי המעשה הבאים לקראתינו כאשר הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית והכל בזכות השבת". עכ״ל. והיינו שע״י זכרון השבת בימות החול בתחילת השבוע משפיעים שפע לששת ימי המעשה.
ובדרוש לסיום מסכת שבת הוסיף החת״ס עוד דברים נפלאים בזה (חת״ס השלם שבת עמ׳ רפ"ד) "הנה טעם סעודת מוצאי שבת נראה משום דמברכת שבת יתברך כל השבוע כידוע ממ״ש כל הספרים מזה, ואין מצוה נקראת אלא למי שגומרה, וא״כ לאחר שגמר מצות שבת כראוי אז אמרינן ברוך אתה בבואך - בבוא השבוע, ובצאתך - היינו בצאת השבת ואין הברכה חל על אתר רקני׳ לכן יסדר שולחנו במוצ״ש שיהיה מקום שתחול הברכה עליו, ויהי׳ עמו קשר יום השבת בכל מעשי ידיו ולזה נקראת מלוה מלכה מלוה פירושו מחבר כמו הפעם ילוה אישי אלי, ופי׳ - מחבר המלכה עמו כל השבוע".
ויש להאיר דסעודת מלוה מלכה היא הסעודה היחידה בימות החול שמצוה על כל איש מישראל לאכול, דבכל ימות החול אדם לא מצווה כלל לאכול, ורק סעודה אחת בשבוע מוטלת עליו אכילתה (ואף להסוברים שאינה חובה ממש מ״מ מצוה ודאי איכא ואכמ״ל). ונמצא שכל סעודות החול מתברכות מסעודת המצוה היחידית שבימות החול, סעודת לוית השבת מקור הברכה היא המשפיעה ברכה לכל ימות השבוע.
ב. בענין שאבר יש באדם שאינו נהנה אלא באכילת מוצ״ש
כתב בשבלי הלקט (ענין שבת סי׳ ק״ל) "ובסדורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת". והביאו ב״י או״ח סימן ש״ל.
ויעוין במטה משה (סי׳ תקי״ג) שמביא שידוע שעצם זהו הוא עצם הלוז שיש לו קיום נצחי וממנו יחיה האדם בעת התחיה, (ע׳ בזה בפרקי דר״א פרק ל״ד ובד׳ רד״ל אות נ״ט), והביא שם המטה משה עוד משם מקובל אחד (וצוין לריקאנטי פר׳ תרומה) שהרחיב בזה קצת. וצוין לדבריו באלי׳ רבה סימן ש׳.
כנסו לקרוא על תפילת הודיה לבורא עולם מנוקד
ובאחרונים הביאו לבאר בזה ענין זה דאבר זה הוא האבר שממנו יחיה האדם בעת התחיה ושייכות הענין למה שאינו נהנה מאכילה כי אם במוצ״ש, ובאור הדברים נרמז בא״ר ובתוספת ביאור בפמ״ג (מש״ז א׳), אכן אעתיק מה׳עולת שבת׳ או״ח סי׳ ש׳ שקדמם והכל מבואר שם וז״ל "ושמעתי בשם גדול אחד שמטעם זה אמרו חז״ל כל עצמות אדם נעכלים בקבר חוץ מעצם זה וממנו יחיה תהית המתים, והיינו משום רכל העצמות קבלו הנאה מאכילת עץ הדעת אבל העצם הזה כיון שאינו נהנה משום אכילה רק במוצאי שבת לא קיבל שום הנאה מאכילת עץ הדעת שהיה בערב שבת ועל כן לא נקנסה עליו הגזירה כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ומתקיים ואינו שב לעפר לעולם". עכ״ל.
אכן עדיין צריך תבלין מדוע דוקא בסעודה זו נהנית עצם זו, והיעב״ץ (בסידורו עט׳ תתל״ח תתל״ט במהדו״ח) עמד בזה בכל הענין דעצם הלוז [ובדברי הזוה״ק בכ״מ] וכ׳ שם "עתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים... אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך רק מכוונת המצוה הוא נהנה ולא מגשמיות האכילה שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד...".
ומדברי היעב״ץ מבואר שעצם זו שקיומה נצחי נהנית רק מסעודת מו״ש אשר בעצם מציאותה ומטרתה אינה לשובע אלא לשם מצוה, ועצם זו נהנית
רק מכוונת המצוה שבסעודה, וייחודה של סעודת מוצ״ש שמצד הטבע אין האדם נצרך לה ולמצוה בלבד היא נערכת.
ויתכן להוסיף שמלבד ׳המציאות׳ שב׳ היעב״ץ שבדר״כ סעודה זו נאכלת על השובע, אמנם אי״ז מוכרח בכל גווני, אכן י״ל עוד דחלוקה סעודה זו ׳בדינה׳ ויסוד גדרה משאר ג׳ סעודות השבת, דשאר ג׳ סעודות יסוד חיובם משום עונג הוא כדנראה בר״מ פ״ל מהל׳ שבת שאחרי שהביא בהל׳ ז׳ דין עונג ממשיך בהל׳ ט׳ בחיובא דג׳ סעודות וע״כ פטרוהו להחולה מרוב האכילה וכדפי׳ שם המ״מ "ופשוט הוא שלא אמרו אלא לעונג שבת ולזה יהיה צער", אמנם סעודת מלוה מלכה אין ענינה משום עונג כלל אלא כדי לכבד השבת ביציאתה כמבו׳ שם הל׳ ה׳, ואין כלל דין להתענג בסעודה זו, והמתענג בסעודה זו אי״ז משויך כלל לעיקר דין הסעודה. ונמצא דבאמת אין דין ליהנות מסעודה זו, ובשונה מסעודות שבת שמצוה להתענג בהם הכא המצוה היא האכילה בלא העונג.
[ואולי י״ל לפי״ז לדינא דהחולה שפטור מסעודת שבת כשאי״ז עונג בשבילו מ״מ סעודת מלוה מלכה יתחייב, ואפשר דזהו טעמו של הגר״א המובא בתוס׳ מעשה רב שפעם אחת חלה והקיא וכשהבריא מעט ציוה להעומדים לפניו לראות אם עדיין לא האיר השחר שילעסו אותו כזית פת בעל כרחו כדי לקיים מצות מלוה מלכה. ומבואר דהכריח עצמו בעל כרחו לסעודה זו, ויתכן דדוקא במלוה מלכה החמיר ע״ע כן כיון דאינה משום עונג. (וע״ע אור חדש על מעשה רב עובדא מהגר״ח מוואלוז׳ין זצוקלה״ה שג״כ רצה להקל במלוה מלכה מחמת שלא היה בקו הבריאות ושחק ממנו הגר״א וציוה לו תיכף לקיים הסעודה בביתו).]. (ושו״ר להגרמ״מ קארפ שליט״א במשמרת שבת סי׳ כ״ח שב׳ ג״כ כחילוק זה בין ג״ס למלוה מלכה ובבי׳ ד׳ הגר״א במצטער).
ונראה לפרש ולצרף מה שהובא מקדמונינו ז״ל על סעודה זו שהיא המשפעת ברכה לכל ימות השבוע, עם מש״כ בסידורים דמסעודה זו נהנית עצם הלוז מקור תחיית האדם. דיל״פ בזה עפמש״ב היעב״ץ ונתבאר שסעודה זו סעודה של מצוה היא, ואין מטרתה לשובע ולעונג אלא לכבודה של שבת ולוויתה, א״כ י״ל שברכת המזונות של כל השבוע מתברכת מסעודה המשויכת למה שלא נפגם בחטא עץ הדעת, וממילא ניתן להשפיע ברכה על המזונות היפך הקללה שנתקללו בחטא עץ הדעת - ׳בזיעת אפך תאכל לחם׳. ודוקא בסעודה של מצוה זו - סעודת מצוה המחויבת היחידית בימות החול - משפיעה ברכת המזונות מתוך סעודה של מצוה לכל ימות החול.
ואולי יש להוסיף בענין זה, דהנה השבת היא מקור הברכה וממנה מתברכין שיתין יומין,ו׳המשכת הברכה מהשבת׳ היא דוקא בסעודה של ימות החול, דע׳ מהרש״א ח״א שבת י׳ ב׳ שמפרש דשבת דעוה״ז היא "מתנה טובה שניתנה למנוחה, דמלאכת ששה ימים הוא מכלל קללות אדה״ר דכתיב בעצבון תאכלנה וכו׳ בזעת אפך וכר... והיינו בבית גנזי כמו קודם שחטא אדם שהיה לו מנוחה בכל הימים" עכ״ל, ומבואר דשבת מתנה טובה המופקעת מקללת הפרנסה (וגם נאמר בה לוו עלי ואני פורע שאי״ז מכלל בזיעת אפך), וממנה מושפעת ברכת כל הימים, ולהמשיך ברכה זו המופקעת מקללת אדה״ר ע״י הסעודה הזו שמקיימת את המציאות שנשארה בלתי פגומה מחטא עץ הדעת, בזה מושפע ומתברך כל השבוע.