לעשות סמים - מהי צריכת הסמים של האנשים המעשיים?

אני רוצה לענות על שאלה שנשאלתי, על אנשי המעשה!

ומה זאת אומרת אנשי המעשה? אנשים מאד פרקטיים, שמתעסקים כל הזמן בעשייה.

והעשייה שלהם באה על חשבון האי עשייה. ומה זה אומר לא לעשות? זה אומר להתבונן

לבדוק מה קורה.

ואנשים אלו מסיימים פרויקט, ישר רצים לפרויקט הבא, ולא נחים.

וזה כמו צרכני סמים, צרכני הסמים לוקחים את הסם, מרגישים בהיי, גבוה, ערפול חושים

ועוד תחושות שונות ממכרות, אופוריה, המציאות טובה ועוד...

אך מייד כשמנת הסם מפסיקה להשפיע, הם מרגישים "דאון" והרבה יותר גרוע ממה שהרגישו קודם.

ואז הם לוקחים עוד סם, ועוד סם עד שהסמים הורגים אותם, גם בדרך הם הרגישו רע, ולבסוף מתים.

כך כל סוג של התמכרות, בריחה מהמציאות, אדם לוקח סמים.

וסמים זו כל אובססיה לכל דבר, לאלכוהול, לכדור רגל, לזוגיות, זה סוגים שונים של בריחה.

ואותו הדבר זה גם אצל אלו שעושים כל הזמן, כל הזמן עושים פרויקטים להציל את העולם, ולעזור פה או שם, אך יש להבין שהאדם נמצא בדיכאון, חי בריקנות, לא מסוגל להשיב למה הוא חי

ואז הוא נמצא בבריחה מתמדת.

וגם כל החכמולוגים שאומרים שהם יודעים למה הם חיים, ומה הסיבה, הם לא באמת יודעים את הסיבה לחיים שלהם, כפי שכבר אמרתי מספר פעמים. כי אף אחד לא מבין מה התכלית, ומה הסיבה של ככה ולא אחרת, ואם מישהו יגיד שזו התכלית כך וכך, תמיד יהיה אפשר לשאול אותו מה התכלית של התכלית, וכך הלאה והלאה, ולאף אחד אין באמת מושג.

ולא רק שלא יודעים את התכלית, גם אף אחד לא יודע מה הוא רוצה.

בן אדם קם בבוקר, רוצה רצונות, אבל לא מביו מה הוא באמת רוצה

והאדם יגיד, מה אני רוצה? אני רוצה להיות מאושר? ולמה אתה רוצה להיות מאושר? ולמה דווקא בדרך זו ולא אחרת, והאדם לא מבין למה הוא חי, מה הוא באמת רוצה.

והאדם סובל, ומה גורם לאדם לסבול. עצם העובדה, עצם זה שיש תודעה שאומרת I AM" "

"אני", זה עצמו כבר גורם לסבל, למה? ברגע שאתה חווה את האני שלך, ככל שיש לך הבדל בין האני שלך ללא אני, אוטומטית זה יוצר תחושת חסר אצל האדם.

ואם האדם היה מבין באמת מי זה האני הזה, היה יודע שהאני הזה הוא בעצם מחובר למקום בו כל הישויות לא היו נפרדות, ואם היה מבין את זה והיה חווה את זה, ואז לא היה מרגיש בשום חיסרון.

בכל מקרה בשורה תחתונה האדם חווה דיכאון, ומחפש כל הזמן מה לעשות, ורץ אחרי העשייה, כאילו מישהו רודף אחריו עם אקדח, אבל האדם בורח בעצם מעצמו, בורח מההבנה של מה המציאות באמת, מי הוא בכלל, מה המהות. אבל... האנשים העושים כל הזמן... הם עוסקים בפרויקטים מאד "חשובים".

ועשייה של הצלת העולם בכל מיני צורות, אבל באמת, לא מבינים בכלל מה תכלית הקיום שלהם

מה תכלית הרע, ומה זה הרע הזה בכלל, למה הא קיים?

העיקר שהם עסוקים בהצלת דבר כזה או אחר, מחוסר הבנה שהמציאות מושלמת כפי שהיא.

וזו טיפשות, תציל את עצמך קודם כל ותבין מה זה רע, ומאיפה הוא נובע?

ואם תבין לא תצטרך להציל את העולם.

והאדם בורח מעצמו, ופוחד להבין מה המשמעות של חייו, מה התכלית, האם יש תכלית לקיום שלי?

והעשייה ללא סוף, היא בריחה, ועל האדם לא לפחד, ולהסתכל למציאות בעיניים.

אבל האדם בורח מעולם המחשבה לעולם העשייה.

והאדם יכול לברוח מכל אחד ואחד, אבל מעצמו הוא לא יוכל לברוח, וזה ירדוף אותו לנצח

והסבל ימשיך עד שתבין למה אתה חי, מה התכלית של הקיום, כשיגיע להבנה, אז יהיה בעשייה תכליתית באמת, אבל קודם תבין ואחר כך תעשה, כמו שנאמר: "סוף מעשה, במחשבה תחילה ".

המאמר מאת אליעד כהן מרצה הרצאות www.EIP.co.il | מרצה הרצאות ייעוץ אישי

הכנס לאתר ותהנה מעוד מרצה הרצאות בנושא פילוסופיה, יעוץ אישי, הרצאה, יכולת, מחשבות ועוד ...