לאור זאת, כמה מהראשונים כתבו שחובת תענית בכורות בערב פסח אינה מצד הדין אלא ממנהג בלבד. מכיוון שכן, נהגו להקל בתענית בכמה עניינים, ומכאן המנהג הרווח שהבכורים מתאספים בבתי הכנסת ומשתתפים בסיום מסכת ונפטרים בכך מחובת התענית.

בשנה הזאת שעקב מגפת הקורונה לא ניתן להשתתף בסיום מסכת, לכתחילה עדיף שכל בכור יסיים מסכת בעצמו. ועקב הדחק הגדול שנוצר ניתן להקל בסיום של מסכת אחת במשניות עם אחד מפירושי המשנה, או אחד מספרי הנביאים עם אחד ממפרשי המקרא.

כאן נקרא על חלום של גן

עצה נוספת היא להשתתף בסיום מסכת באופן מקוון או דרך הטלפון, וזאת עפ״י פסיקתו המחודשת של הגרש״ז אויערבך שבשעת הדחק השתתפות בסיום מסכת דרך הטלפון מועילה לפטור מהתענית. ונראה שהסיבה לכך היא שעצם שמחת הסיום היא הפוטרת מחובת התענית, ושמיעת סיום דרך הטלפון ואמירת ׳מזל טוב׳ נחשבת השתתפות בשמחת הסיום. ולכן, בכור שאינו מסוגל לסיים מסכת בעצמו יוכל להשתתף בסיום דרך הטלפון או בשידור חי. וסיום שנערך באופן מקוון לא יאמרו בו קדיש משום שצפייה דרך האינטרנט אינו יוצר צירוף בשביל לומר דברים שבקדושה.

בכור שלא עלה בידו לסיים מסכת או להשתתף בסיום באופן זה וקשה לו הצום, מותר לו לערוך סיום על איזשהו לימוד שילמד כפי יכולתו, אף שלא סיים מסכת שלימה. ואם גם זה לא אפשרי, ניתן להקל שיפדה את תעניתו בכסף ולתתו לצדקה ובכך להיפטר מחובת התענית.

מכירת חמץ

שאלה:

האם במצב הנוכחי מותר למכור חמץ גמור לפני פסח אף למי שבדרך כלל מקפיד שלא למכור חמץ גמור?

תשובה:

המקור למכירת חמץ מופיע בתוספתא בפסחים (פ״ב הי״ב): "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה". בתוספתא כתוב שמותר לישראל למכור את חמצו לגוי לפני הפסח ולחזור ולקנותו ממנו לאחר הפסח והחמץ מותר בהנאה. וכן נפסק ברמב״ם (חמץ ומצה פ״ו ה״ו) ובשולחן ערוך (או״ח סי׳ תמח סעי׳ ג).

עם זאת, הפוסקים היו ערים לכך שמכירת חמץ נראית כהערמה, וכדי להימנע מהבעיה הזאת הם העלו מספר הלכות שיש להקפיד עליהם בכדי שהמכירה תראה כמכירה גמורה ולא כהערמה בעלמא כדי להיפטר מאיסור חמץ. בדבריהם עולים שלוש הלכות מרכזיות:

מידע שניתן לקרוא תפילת השלה הקדוש לערב ראש חודש ניסן

❖ הרצאת החמץ מהבית: הבית יוסף (שם) מדייק מדברי התרומת הדשן (ח״א סי׳ קב) שאין להתיר את המכירה אלא אם המוכר היהודי יוציא את החמץ מביתו ויניח אותו ברשותה הגוי. וכן נפסק בשו״ע (שם): "ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח...מותר ".

הב״ח (סי׳ תמח סעי׳ ב) העיד שבימיו הוצאת את החמץ מבית הישראל לא תמיד התאפשר כיוון שהיה להם הרבה חמץ, ולכן התיר לשים את החמץ בחדר בבית הישראל ולמכור את החדר לגוי יחד עם החמץ.

מסירתהמפתח: הב״ח (שם) כותב שחייבים למסור את המפתח לגוי אחרת אין שום משמעות לקניין. והגוי יחשוב שהמכירה נועדה להתיר את איסור החמץ ואינה מכירה גמורה.

בימינו לא נוהגים למסור את המפתח לגוי. והאחרונים דנו רבות בסיבה לכך. אך בכל זאת מקפידים לכתוב בתוך שטר המכירה שהקונה רשאי לקבל את המפתח מתי שירצה.63

פירוט סרגי החמץ: הביאור הלכה (ד״ה בדבר מועט) כותב שצריך לפרט בתוך שטר המכירה את סוגי החמץ שמעוניין למכור. ואמנם, לכתחילה יש להקפיד על כך גם בימינו, אך רבים אינם מקפידים על כך ובדיעבד זה אינו מעכב את כשרות המכירה.6