אמנם דברי הגר״ח צריכים פירוש, מה א״כ ההבדל בין הצד בגמ׳, שמשלו הוא אוכל, לבין הצד שמשל שמים הוא אוכל, הרי לפי שני הצדדים יש לפועל זכות ממון במלאכת בעל הבית, ומחמת אותה זכות רשאי הפועל לאכול, והגר״ח הרגיש בזאת וכתב "דמשל שמים הוא אוכל, היינו דאין לו

התחייבות על הבעה״ב. ודבריו צריכים ביאור.

כנסו למידע כאן תפילה לכל צרה

ונראה לבאר את הדברים, שאה״ב בתוצאה הסופית לפי שני הצדדים יש לפועל זכות ממון, אך השאלה היא מנין מתחילה זכות ממון זו. לפי ההבנה שמשלו הוא אוכל, ביאורו שתחילת זכות הפועל בממון בעה״ב לאכול מפירותיו בזמן העבודה, נובעת מכח שכר עבודתו, שזה מה שחידשה התורה, שנתנה לפועל תוספת שכר יותר מאשר סוכם ביניהם, ומכיון שזה תחילת הענין, ודאי שמותר לפועל להעביר זכות זו למי שליבו חפץ, מכיון שזה כתוספת שכר לעבודתו, וכמו שאת שכרו שסיכמו ביניהן רשאי לתתו לכל מה שליבו חפץ, ה״ה שזכות אכילת הפירות שנובעת מכח שכר עבודה, יכול להעביר זכות זו כרצונו, אבל לפי ההבנה השניה, וכך נפסק להלכה, שמשל שמים הוא אוכל, דהיינו שתחילת הענין אינו מחמת תוספת שכר עבודה, אלא תחילת הענין הוא מצוה שחייבה התורה את בעה״ב לתת לפועל לאכול, ורק מכח מצוה זו ניתן הדבר כזכות ממונית לפועל, א״כ כל זכות הממון מוגבלת לקיום המצוה. ומכיון שכל המצוה ודאי שנאמרה רק ביחס לפועל ולא לאשתו ובניו, שאינם עוסקים במלאכת בעל הבית, לכן גם זכות הממון שנובעת מכח המצוה, מוגבלת לפועל לבדו, ואין לו כח ורשות להעביר זכות ממון זו לאחרים, שרק המצוה גוררת אחריה זכות ממון.

כנסו לקרוא על איחולים להצלחה במבחן

אך אם כי כשלעצמן הדברים מסתברים, עדיין קשה, מדוע בן נח מותר לו לאכול במלאכת בעה״ב בן נח, הרי אם חידשנו שתחילת הענין הוא המצוה, והמצוה גוררת אחריה זכות ממון, א״כ בן נח שאינו בכלל מצוה זו, מדוע שיהיה זכות ממון, מצוה אין כאן, זכות ממון יש כאן, אתמהה.

ולכן נראה לחדש, גדר חדש בעומק הבנת דברי הגר״ח, וזה על פי יסוד שיסד רבנו הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל, בשיעוריו למסכת גיטין. דהנה, מצינו בשו״ע סימן פ״ז סל״ד, שמי שנשבע לתת מנה לחבירו, ועכשיו חבירו תובעו שיתן לו את המנה, והנתבע כופר בכל, פטור משבועת היסת. וביאור הדבר, שכדי שיהיה הנתבע מחוייב בשבועת היסת בעינן שהתובע הוא בע״ד ביחס לתביעה, וכגון כשתובע מאה שקל של הלוואה, אז התובע הוא בע״ד, שיש תביעה מחבירו שיקיים את חובתו לשלם את ההלוואה, ובכזה אופן כשהנתבע מכחיש, מחוייב בשבועת היסת. משא״כ כשראובן נשבע לתת מנה לשמעון, שמעון אינו נחשב לבעל דין על תביעת ממון זה, מכיון שכל חובתו של ראובן לשלם זה כלפי שמיא, שמכיון שנשבע, צריך לקיים את שבועתו שלא תהיה לשקר, ושמעון הוא רק ההיכי תימצי לקיום השבועה, ואינו נחשב ל״תובע", והתובע זהו הקב״ה שתובעו לקיים שבועתו, ולכן כשכופר הוי כפירה כלפי חיוב לשמים, ולא ככפירה לחיוב לחבירו, ולא שייך לחייבו שבועת היסת, שכל מהותה כשכופר "לתביעת חבירו".

והנה באיסור ריבית נפסק, שמחוייב המלוה להחזיר את כסף הריבית, ואם לא רוצה להחזיר, כופין אותו כדין כפיה על המצוות, עד שתצא נפשו, עיין שו״ע יו״ד סימן קס״א ס״ה, ומבואר שרק מדין כפיה על המצוות צריך להחזיר, ומוכח שחיוב החזרת הריבית הוי מצוה בעלמא כלפי שמיא, וא״כ לפי דברינו לעיל, אין הלווה נחשב לבע״ד לתבוע קיום מצוה זו, אלא הוא רק ההיכי תימצי לקיום המצוה, כמו שהבאנו, בנשבע לתת מנה לחבירו. אולם בשטמ״ק בב״מ מבואר, שאם הלווה יתבע מהמלוה שיחזיר לו את כסף הריבית, והמלוה יודה במקצת ויכפור בשאר, יהיה המלוה מחוייב שבועה דאורייתא של מודה במקצת. ואם כדברינו, שחיוב החזרת הריבית הוי מצוה לשמים, א״כ אין הלווה נחשב לתובע, ואין המלוה נחשב לנתבע, ומדוע מחוייב ש״ד, ומאי שנא מנשבע לתת מנה לחבירו, שנפסק בשו״ע שאינו מחוייב שבועת היסת כשכופר בכל.