ומכל זה מוכיח הגרש״ר יסוד גדול, שישנם שני סוגי מצוות, ישנן מצוות שכל גדרן מצוה כלפי שמיא, וחבירו הוא רק ההיכי תימצי לקיום המצוה לשמים, וישנן מצוות שגדרן "מצוה דממונא". וביאור הדבר, שלמרות שתחילת הדין משום מצוה, מ״מ גדר המצוה שהוי "מצוה לחבירו", שחבירו בע״ד לתבוע ממנו שיתן לו את הכסף לקיום המצוה, ולא רק בתור ההיכי תימצי לקיום המצוה, אלא כל מהות המצוה "לתת לחבירו". ואע״פ שאין לחבירו זכות ממון שמכוחה הוא תובע ממנו ולכן גם אין הנכסים משועבדים לחוב זה, וכל תביעתו רק מכח קיום המצוה, אעפ״כ נחשב בע״ד לתבוע חוב זה. ולפי״ז מבאר הגרש״ר, שזה עומק החילוק בין נשבע לתת מנה לחבירו, למצות המלוה להחזיר את כסף הריבית, כשראובן נשבע לתת מנה לשמעון אין כאן מצוה לראובן לשלם לשמעון, אלא יש לראובן חיוב כלפי שמיא לא לשקר בשבועה, ומכח זה מחוייב לתת מנה לשמעון, כדי לעמוד בשבועתו. ולכן שמעון נחשב רק כהיכי תימצי לקיום המצוה, ואין הוא חלק ממהות המצוה. ומובן שפיר שאין לו גדר של "תובע" כלפי ראובן, ולכן כשראובן כופר, לא שייך לחייבו שבועת היסת, שאין כאן תובע ונתבע שהם המרכיב העיקרי במחייב של שבועת היסת.

כאן נקרא על סגולה למכירת דירה

משא״כ מצות החזרת כסף הריבית, מהות המצוה שמצווה המלוה "כלפי הלווה" להחזיר לו את כספו, ומכיון שהוי מצוה לחבירו, לא בתור היכי תימצי לקיים חובתו כלפי שמיא, אלא הלווה הוא החפצא של המצווה, ולא החפצא שעמו מקיימים את המצוה, ומכיון שזה גדר המצוה, נחשב הלווה כבע״ד כלפי המלווה שיקיים את מצוותו כלפיו, ולכן כשהמלווה מודה במקצת מחויב בשבועת דאורייתא ככל תביעה ממונית, והגרש״ר מביא עוד דוגמא לגדר חדש זה של מצוה דממונא. מצוה לקיים דברי המת. דהנה חכמים תקנו שהמצוה ליתן נכסיו יש מצוה מדברי חכמים לעשות כרצונו. ובפשטות הוי כמצוה לשמים, ואין המקבל נחשב לבע״ד, ואין לו שם תובע, ומחדש הגרש״ר על פי כמה ראיות, שאין זו כמצוה לשמים, אלא "מצוה דממונא" והמצוה היא לתת ליורש, והוי כחיוב כלפי חבירו, ונ״מ שמקבל המתנה יכול להשביעו שבועה דאורייתא במקום שיהיה מודה במקצת. ונראה לחדש, שגדר זכות אכילת פועל למ״ד "שמשמים הוא אוכל", שהוי מצוה דממוניה, כמו מצות החזרת ריבית, וכמו מצוה לקיים דברי המת, שהמצוה היא לחבירו שהוא הפועל לתת לו זכות אכילה במה שעובד, והפועל הוא בע״ד לתבוע שיקיים את מצותו כלפיו. ונ״מ לפי הגרש״ר, שאם יהיה תביעה של הפועל מבעה״ב, והוא יכפור בכל, יהיה מחוייב להישבע שבועת היסת, וההבדל בין הצד שמשלו הוא אוכל, לצד שמשל שמים, שלהבנה שמשלו הוא אוכל, הכוונה שזכות אכילת הפירות לא נובעת מחובת המצוה, אלא מזכות הפועל לקבל תוספת למשכורתו והוי ככל חוב בעלמא, שיש לפועל זכות תביעה מחמת עבודתו לקבל שכר בדמות אכילת פירות, ולכן יכול לתת זכות זו גם לאשתו ובניו. משא״כ לפי ההבנה שמשל שמים הוא אוכל, אין לפועל ממון אצל בעה״ב, אלא יש מצוה לבעה״ב, אך אין זו מצוה לשמים, אלא מצוה דממוני׳, שגדר המצוה שהפועל יש לו זכות תביעה על בעה״ב לקיים מצותו אליו ולתת לו לאכול מפירותיו, אליו בלבד, ומכיון שתחילת הדין מחמת המצוה, הוי מצוה רק אליו ולא לאשתו ובניו, ומחמת שזו מצוה דממוניה מובן שפיר שגם בן נח מצווה בכך, שהוי בכלל הדינים שישנם גם בבן נח, אבל אם היה זה רק מצוה לשמים, לא היה מחוייב בכך בן נח.

מידע שניתן לקרוא רצח בחלום