והנה המשנה במעילה דף י״ג ע״א אומרת "הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש וכן פרה מכרשיני הקדש". ואומרת הגמ׳, מ״ט אמר רב אחדוי בר אמי דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא של הקדש. ומבארים התום׳, שאע״פ שהפסוק דישו מדבר בשור, הרי יש היקש חוסם לנחסם, וא״כ מזה ילפינן שגם פועלים לא אוכלים בשדה הקדש.
והנה הקשו לפי״ז התוס׳ בב״מ דף פ״ז ע״ב ד״ה רעך, מדוע בעינן ב׳ פסוקים למעט הקדש, א. רעך למעוטי הקדש. ב. דישו שלך, ולא דישו של הקדש. ומתרצים התוס׳, "ושמא לשום דרשא אצטריך ליה".
כאן נקרא על מודה אני מילים מאיר אריאל
והנה ידוע חידושו של הגר״ח, שאע״פ
שיש היקש חוסם לנחסם, כל זה
רק להשוות דיניהן, וכגון שפועל אוכל
כל זמן שלא נגמר מלאכתו למעשר זה
נלמד מההיקש לשור, שנאמר לא תחסום
שור בדישו, ודיש הוי לפני גמר מלאכתו
למעשר, אבל ביסוד דינם חלוקים הם
עד מאד, שכפי שהארכנו אכילת הפועל
אינה רק מצוה על בעה״ב, אלא יש
לפועל זכות ממון, ולכן גם בבן נח יש
דין זה שמצווה הוא על הדינים, משא״כ
האיסור של לא תחסום אינו כלל דין
שבממון, אלא איסור לאו בלי זכויות
ממוניות, ויש לכך ב׳ ראיות, א) מבואר
בגמ׳ שנכרי אינו מצווה באיסור של
חסימת שור, והביאור הוא שמכיון שאין
לשור זכות ממונית, אלא הוי רק לאו
על בעליו, א״כ כיון שזה אינו משבע
מצוות בן נח, מותר לו לחסום. ב) הרי
גם לבעל השור אסור לחרוש בחסימה,
וא״א לומר שלשור יש תביעה על בעליו.
ומכל זה מוכח, שהוי איסור לאו שאינו
נובע מזכות הממון של השור. וצריך
להוסיף לפי״ז, שמה שלמדנו שהשוכר
פרה מחבירו וחסמה, משלם ארבעה קבין
לבעליו, הוי דין מיוחד בשכירות, שמכיון
ששכרה מתחייב במזונותיה, ומכיון
שהמציאות היא שבעל הפרה לא חוסמה,
א״כ כלול בתנאי השכירות לתת לה מה
שאוכלת כשאינה חסומה, והשיעור הוא
ארבעה קבין ליום.
ולפי״ז מיישב הגר״ח את קושית התוס׳, ובהקדם, הרמב״ם בהלכות מעילה פרק ח׳ הלכה א׳ כותב, וז״ל "הפועלים שהן עושין בהקדש אע״פ שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש,
ואם אכלו מעלו, אלא ההקדש נותץ להם דמי מזונות". ובהלכה כ׳, "הדש כרשיני
תרומה הרי זה חוסם את הפרה שנאמר
לא תחסום שור בדישו, דיש הראוי לו".
עכ״ל.
ומבואר ברמב״ם, שהמקור למעט איסור חסימה בשדה הקדש נלמד מדישו, ובעינן דיש הראוי באכילה. ואילו התום׳ במעילה דף י״ג ע״א בד״ה מאי טעמא, מבארים שצורת הלימוד מדישו, דישו שלך ולא של הקדש.
מידע שניתן לקרוא טיול מאורגן לאומן לנשים
ומבאר הגר״ח, שיש במחלוקת זו בצורת הלימודים נ״מ גדולה. לשיטת
הרמב״ם, שהמיעוט מדישו שבעינן דיש הראוי לו, כל זה שייך רק בחסימת השור, שאין לשור זכות ממון, ובזה אמרינן שמכיון שאין הדיש ראוי לשור, שהרי אסור לבעליו להאכילו דבר הקדש, ממילא מותר בחסימה, ולא שייך לומר שיותר איסור ההקדש, שמעולם לא התרנו לא בפועל ולא בשור כל איסור, ורק בפועל זכות הממון גורמת שאין כאן כלל איסור מעילה בהקדש, וממילא בבהמה שאין לה זכות ממון, הדרינן לאיסור הקדש, וממילא לא נחשב לדיש הראוי לה, משא״כ אכילת פועל, שנובעת מזכות ממון, וא״כ מכיוץ שכל איסור מעילה בהקדש יסודו באיסור גזל, ובפועל שיש לו זכות ממון לא נחשב לגזל, ממילא נחשב לדיש הראוי לו, ולכן לא שייך בזה ההיקש בין שור לפועל, שלענין זה חלוקים הם ביסוד דינם, ולכן בעינן רעך למעט הקדש, ויסוד המיעוט שבשדה הקדש אין לפועל זכות ממון, ואם היה רק מיעוט של רעך לא היינו יכולים ללמוד שור מפועל, שמכיון שבפועל יסוד היתר אכילתו מזכות הממון שיש לו, ובהקדש התמעט שאין לו זכות ממון, עדיין הייתי חושב שחסימת השוד שאינו מזכויות הממוניות של השור על בעליו, אלא איסור אגברא לחוסמה, א״כ הו״א שגם בהקדש יהיה האיסור, ולכן צריך פסוק דישו למעט דיש שאינו ראוי, ושפיר בעינן לשני המיעוטים.
אך כל זה בשיטת הרמב״ם, שכתב שהמיעוט מדישו, דישו הראוי לו.
אבל התוס׳ שהקשו מדוע בעינן לשני
המיעוטים, הם לשיטתם במסכת מעילה,
שכתבו שהמיעוט מדישו שבעינן דישו
שלך ולא של הקדש, וצורת לימוד זו
שייכת הן בשור והן בפועל שנלמד
בהיקש, שאין המיעוט מחמת איסור
הקדש, אלא גילוי מילתא, שכל דין
החסימה נאמר רק בדיש שלך ולא בדיש
ששייך להקדש, לא מחמת האיסור, וא״כ
הדרינן להיקש חוסם לנחסם, ושפיר
הקשו התוס׳ מדוע בעינן למיעוט בפועל
רעך ולא של הקדש, ודו״ק.