והנה המשנה במעילה דף י״ג ע״א אומרת "הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש וכן פרה מכרשיני הקדש". ואומרת הגמ׳, מ״ט אמר רב אחדוי בר אמי דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא של הקדש. ומבארים התום׳, שאע״פ שהפסוק דישו מדבר בשור, הרי יש היקש חוסם לנחסם, וא״כ מזה ילפינן שגם פועלים לא אוכלים בשדה הקדש.
והנה הקשו לפי״ז התוס׳ בב״מ דף פ״ז ע״ב ד״ה רעך, מדוע בעינן ב׳ פסוקים למעט הקדש, א. רעך למעוטי הקדש. ב. דישו שלך, ולא דישו של הקדש. ומתרצים התוס׳, "ושמא לשום דרשא אצטריך ליה".
כאן נקרא על מודה אני מילים מאיר אריאל
והנה ידוע חידושו של הגר״ח, שאע״פשיש היקש חוסם לנחסם, כל זהרק להשוות דיניהן, וכגון שפועל אוכלכל זמן שלא נגמר מלאכתו למעשר זהנלמד מההיקש לשור, שנאמר לא תחסוםשור בדישו, ודיש הוי לפני גמר מלאכתולמעשר, אבל ביסוד דינם חלוקים הםעד מאד, שכפי שהארכנו אכילת הפועלאינה רק מצוה על בעה״ב, אלא ישלפועל זכות ממון, ולכן גם בבן נח ישדין זה שמצווה הוא על הדינים, משא״כהאיסור של לא תחסום אינו כלל דיןשבממון, אלא איסור לאו בלי זכויותממוניות, ויש לכך ב׳ ראיות, א) מבוארבגמ׳ שנכרי אינו מצווה באיסור שלחסימת שור, והביאור הוא שמכיון שאיןלשור זכות ממונית, אלא הוי רק לאועל בעליו, א״כ כיון שזה אינו משבעמצוות בן נח, מותר לו לחסום. ב) הריגם לבעל השור אסור לחרוש בחסימה,וא״א לומר שלשור יש תביעה על בעליו.ומכל זה מוכח, שהוי איסור לאו שאינונובע מזכות הממון של השור. וצריךלהוסיף לפי״ז, שמה שלמדנו שהשוכרפרה מחבירו וחסמה, משלם ארבעה קביןלבעליו, הוי דין מיוחד בשכירות, שמכיוןששכרה מתחייב במזונותיה, ומכיוןשהמציאות היא שבעל הפרה לא חוסמה,א״כ כלול בתנאי השכירות לתת לה מהשאוכלת כשאינה חסומה, והשיעור הואארבעה קבין ליום.
ולפי״ז מיישב הגר״ח את קושית התוס׳, ובהקדם, הרמב״ם בהלכות מעילה פרק ח׳ הלכה א׳ כותב, וז״ל "הפועלים שהן עושין בהקדש אע״פ שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש,
ואם אכלו מעלו, אלא ההקדש נותץ להם דמי מזונות". ובהלכה כ׳, "הדש כרשיני
תרומה הרי זה חוסם את הפרה שנאמרלא תחסום שור בדישו, דיש הראוי לו".עכ״ל.
ומבואר ברמב״ם, שהמקור למעט איסור חסימה בשדה הקדש נלמד מדישו, ובעינן דיש הראוי באכילה. ואילו התום׳ במעילה דף י״ג ע״א בד״ה מאי טעמא, מבארים שצורת הלימוד מדישו, דישו שלך ולא של הקדש.
מידע שניתן לקרוא טיול מאורגן לאומן לנשים
ומבאר הגר״ח, שיש במחלוקת זו בצורת הלימודים נ״מ גדולה. לשיטת
הרמב״ם, שהמיעוט מדישו שבעינן דיש הראוי לו, כל זה שייך רק בחסימת השור, שאין לשור זכות ממון, ובזה אמרינן שמכיון שאין הדיש ראוי לשור, שהרי אסור לבעליו להאכילו דבר הקדש, ממילא מותר בחסימה, ולא שייך לומר שיותר איסור ההקדש, שמעולם לא התרנו לא בפועל ולא בשור כל איסור, ורק בפועל זכות הממון גורמת שאין כאן כלל איסור מעילה בהקדש, וממילא בבהמה שאין לה זכות ממון, הדרינן לאיסור הקדש, וממילא לא נחשב לדיש הראוי לה, משא״כ אכילת פועל, שנובעת מזכות ממון, וא״כ מכיוץ שכל איסור מעילה בהקדש יסודו באיסור גזל, ובפועל שיש לו זכות ממון לא נחשב לגזל, ממילא נחשב לדיש הראוי לו, ולכן לא שייך בזה ההיקש בין שור לפועל, שלענין זה חלוקים הם ביסוד דינם, ולכן בעינן רעך למעט הקדש, ויסוד המיעוט שבשדה הקדש אין לפועל זכות ממון, ואם היה רק מיעוט של רעך לא היינו יכולים ללמוד שור מפועל, שמכיון שבפועל יסוד היתר אכילתו מזכות הממון שיש לו, ובהקדש התמעט שאין לו זכות ממון, עדיין הייתי חושב שחסימת השוד שאינו מזכויות הממוניות של השור על בעליו, אלא איסור אגברא לחוסמה, א״כ הו״א שגם בהקדש יהיה האיסור, ולכן צריך פסוק דישו למעט דיש שאינו ראוי, ושפיר בעינן לשני המיעוטים.
אך כל זה בשיטת הרמב״ם, שכתב שהמיעוט מדישו, דישו הראוי לו.
אבל התוס׳ שהקשו מדוע בעינן לשניהמיעוטים, הם לשיטתם במסכת מעילה,שכתבו שהמיעוט מדישו שבעינן דישושלך ולא של הקדש, וצורת לימוד זושייכת הן בשור והן בפועל שנלמדבהיקש, שאין המיעוט מחמת איסורהקדש, אלא גילוי מילתא, שכל דיןהחסימה נאמר רק בדיש שלך ולא בדישששייך להקדש, לא מחמת האיסור, וא״כהדרינן להיקש חוסם לנחסם, ושפירהקשו התוס׳ מדוע בעינן למיעוט בפועלרעך ולא של הקדש, ודו״ק.