לקרקע, וזה השלב שנגמר מלאכתו, ומזה
ילפינץ שגם זכות אכילת פועל במחובר,
ואיסור לא תחסום נאמר רק באופן
שהעבודה היא בפירות בשלב שכבר
נגמרה מלאכתן, וכגון שנשכר לקטוף
פירות מהעץ או לנכש בצלים מהקרקע,
אבל פועל שנשכר, לדוגמא, לרסס את
הפירות לפני שתולשים אותם, או אפילו
שנשכר לנכש ולהוציא את הבצלים
הקטנים המפריעים לבצלים הגדולים
לגדול בצורה טובה, אינו יכול לאכול
תוך כדי עבודתו, מכיון שעבודתו לא
נחשבת בדבר שנגמר מלאכתו, שעבודתו
בעקירת הקטנים, ועיקר התכלית לעזור
לגדולים והם עדיין בקרקע.

קרא כאן גמ ח בגדים בירושלים

1. דיש - דיש זה גידולי קרקע, ומזה ילפינן שכל אכילת פועל ואיסור לא

תחסום נאמר רק בגידוי קרקע, אבל
פועל שנשכר לחלוב פרה שאינו נחשב
לגידולי קרקע, אסור לו לאכול, וכן פרה
שעובדת בדבר שאינו גידולי קרקע, מותר
לחוסמה.

1. דישו - דישו הראוי לו, ומזה ממעטינן שמותר לחסום שור שדש גידולי

תרומה, שאינו דיש הראוי לשור, שהרי אסור להאכיל תרומה אף לבהמת ישראל.

1. דישו - דישו שלו - ומזה ממעטים שמותר לחסום שור שדש במעשר

שני בתוך ירושלים, לשיטת ר״מ שהוי ממון גבוה, ולפי ר״י שמעשר שני הוי ממון הדיוט, אסור לחסום שנחשב לדישו.

1. דישו - שלו ולא של הקדש - לשיטת התוס׳ במעילה לומדים

שמותר לחסום שור שדש בשדה הקדש,
ולשיטת הרמב״ם ילפינן מדישו הראוי
לו, וזה אינו ראוי לו.

1. דישו - דישו הראוי לו, ומזה ממעטים שמותר לחסום שור שדש

מעשר שני מחוץ לחומה, שאינו נחשב
לראוי לו - כך ביאר רש״י.

י) דישו - מסתפקת הגמ׳ באופן שכיסה את התבואה בחתיכת עור, והבהמה אינה רואה את הדיש, האם נקרא שחוסם בדישו.

עד כאן הלימודים מהמלה "דיש", ועכשיו נבאר לימודים אחרים מהפסוקים שנאמרו בפועל.

מידע על עליה לקבר בשנה הראשונה

"כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן".

1. "כי תבוא", דורשים חז״ל בגמ׳ ב״מ פ״ז ע״ב, נאמר כאן ביאה ונאמר להלן "לא תבוא עליו השמש", מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר. ולכאורה צ״ע, מדוע צריך לימוד מיוחד שרק לפועל מותר לאכול, וכי היה ס״ד שלכל אדם מותר לקטוף ולאכול בלי רשות מכרם חבירו. ונראה שכוונת הדרשה, לאפוקי משיטת איסי בן יהודה המובאת בדף צ״ב ע״א, הסובר שהפסוק כי תבוא לא מדבר דווקא בשוכר פועל לעבוד, אלא כל אדם שלא נשכר, יכול לאכול, ובתנאי שיעשה מעצמו מלאכה עבור אכילתו, ובזה חידשו חז״ל לא כדבריו, אלא רק השוכר פועל לעבוד, זכאי לאכול בזמן עבודתו. והסברא בזה, מבואר בגמ׳ שנוח לאדם שלא יאכלו משדהו למרות שעושים לו עבודה, כיון שעי״ז כולם יבואו ויאכלו משדהו, ורק כששוכר פועל להדיא לעבוד, זיכתה התורה לפועל לאכול.

2. "בכרם", למרות שהפסוקים מדברים בכרם - שמנסכים ממנו למזבח, ובקמה - שמביאים למנחות, וא״כ היינו חושבים שכל אכילת פועל נאמר רק בדברים שיש בהם צד מזבח, מ״מ ילפינן מהמלה "קמה" לרבות כל בעלי קומה, דהיינו כל סוגי האילנות, ולאו דווקא אלו שיש בהם צד מזבח, וא״כ לכאורה כל הפסוק שנאמר בכרם מיותר, שהרי אפשר ללמוד מהפסוק של קמת רעך את זכות אכילת הפועל, אלא חז״ל דורשים שהפסוק שמדבר בכרם בא ללמד כמה הלכות בזכות אכילת הפועל, וכדלהלן.