ביקורת: ארוחה עם אידיוט, תיאטרון הבימה

מאת חיים נוי

מיהו אידיוט" ? האם זהו אותו פקיד אפרפר, המסתבך ביכולת מופלאה לחבל בכל מצב וההופך את הקערה על פיה בשל האיוולת שלו? או שמא מדובר באדם תמים וטוב לב, הלוקה בתסמונת שבה הוא מקבל כתורה מסיני כל חלקת לשון וכל קשר עם בן שיחו שכלל אינו עומד לכבד את אישיותו . "ארוחה עם אידיוט" מאת הצרפתי פרנסיס וובר המועלית בתיאטרון הבימה היא קומדיית טעויות הבנויה על ערב בחייו של בעל הוצאת ספרים והגולשת לצדדים רומנטיים עם השלכות לזוגיות, חיי משפחה והסובבת סביב דמותו של אותו אידיוט, שהפך עם השנים לדמות קבועה ביצירותיו של וובר.

עלילת המחזה עוסקת בחבורה של ידידים, בני המעמד העליון, הנוהגת לערוך כל שבוע ארוחת ערב ולהזמין אליה אורח, טיפוס תמים שהוא אידיוט גמור. זהו משחק מרושע, שכן האורח אינו יודע שהוא גיבור הארוחה שהופך בידי בני החבורה לנלעג . המחזה מתרחש בחדר האורחים של פייר ברושאן שמצא לטעמו את האידיוט המושלם ואותו הוא אמור להביא לארוחת הערב השבועית. הקרבן הוא פרנסואה פיניון, פקיד מס הכנסה אפור , שהתמחה בבניית מודלים מגפרורים ואולם הוא מתגלה כאידיוט מושלם ואין טוב ממנו להיות גיבור המשחק של בני החבורה הסנובית. פייר נאלץ לוותר על הארוחה ועל גיבורו, כיון שגבו נתפס ובנוסף, אשתו עוזבת אותו.  העלילה מתפתחת לכיוונים שונים ומשונים, גורפת פרצי צחוק , עליות ומורדות, עד לסוף שהיה אמור להיות סוף טוב, אלא שגיבורנו, האידיוט, שוב מסבך אותו ואת מארחו.

פרנסיס וובר הוא מחזאי, תסריטאי ובמאי קולנוע צרפתי והסרט שהיה מבוסס על המחזה גרף שלושה פרסי סזאר. דמותו של אותו אידיוט, כיכבה בעוד מחזות פרי עטו והפכה למעין קמע בהצגותיו.

משה קפטן ביים הצגה קולחת ובה לוהקו שחקנים ותיקים שמצליחים להפיק מהקהל פרצי צחוק רמים לאורך ההצגה. זוהי קומדיה קלילה שאין בה יומרות רבות ויחד עם זאת היא מרגשת ונוטה חסד לאותו אידיוט שבעצם הוא אדם טוב לב,  השואף לסייע לזולת , חרף ההסתבכויות הבלתי רצוניות שלו.

ההצגה נשענת ברובה על סגולות המימיקה והכישרון הקומי של יעקב כהן. מדובר בשחקן מנוסה וותיק , המצליח להפיק שנינויות, שאפילו כאשר הם נוטות לרמה רדודה יותר, הם גורמות לרעמי צחוק משחרר. סצנת השיחה הפרסית היא דוגמא לתמונה קולחת כזו. לא מי יודע איזו רמה תיאטרלית, אבל , מה לעשות, מצחיקה . ובעצם מי צריך יותר. כהן מצליח לעורר צחוקים אפילו על חשבון מה שנותר על פדחתו . הוא מדבר באופן ברור, יודע מתי להרפות ומתי להפליג במשחק, אפילו מאולץ- והתוצאה היא משובחת.

רמי הויברגר כמארח, בעל הוצאת הספרים, הוא מדויק, משחק באורח ראוי וטוב, משחקו קולח והוא מפגין אמינות רבה לתפקידו. מה שקצת פוגם הוא העברית הלקויה בפיו, הנשנית וחוזרת. כמו שימוש בתצורת תאריכים שגויה, עשרים ושלישי לחודש וכך ברצף – כשיש לומר , כמובן, עשרים ושלושה בחודש או עשרים וארבעה. כמו כן, יש לומר לא ייאמן ולא – לא יאומן.

שמעון כהן כפקיד מס הכנסה בכיר מגיש משחק משובח. כהן הוא שחקן בעל יכולת טובה ביותר, התנהלותו על הבמה היא מצוינת.

אמנון וולף כחבר לשעבר של פייר הוא קצבי וזחוח, משחקו נאות ביותר , הצחוק שלו הוא אמיתי ותנועותיו – כהלכה.

ריקי בליך כמרלן המאהבת מגישה דמות לוהטת, משחקה קולח ומרנין.

יעל צפריר כאישה הנבגדת היא שחקנית טובה. משחקה אמין וחביב.

מיכאל כורש בתפקיד קצר של הרופא מדגים כיצד שחקן ותיק כמוהו יכול לקחת תפקיד אפיזודי ולהיות בו מושלם. אפילו החליפה שלו היא מדויקת  ומוקפדת.

יוסף אל-דור תרגם את המחזה וכנראה כלל בו מבחר מלשון הרחוב העברי. השפה היא עכשווית וברורה.התפאורה של ערן עצמון היא מרשימה. בסך הכול חדר אורחים, אבל הוא כולל ריהוט פונקציונאלי ותמונות נאות.

התלבושות של ילנה קלריך הן טובות מאוד. החל מנעליה של ריקי בליך המרשימות וכלה בחליפות של שלל הפקידים ואפילו המקטורן הנפלא של אמנון וולף.

המוזיקה של אריק אביגדור היא נעימה ומעניינת ומוסיפה חיוניות רבה לעלילה. אלדר גרויסמן אחראי לתנועה על הבמה והיא בהחלט ראויה ויפה.

"ארוחה עם אידיוט" היא בעצם ארוחה עם החיים שלנו, לטוב ולרע, בשחוק ובעצב והיא בבואה של חיינו, לפעמים בבואה מצחיקה אבל מלאת רגש וכמיהה לתקווה לחיים טובים יותר.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, מקודם עורך ראשי סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.