ביקורת: "החברות הכי טובות" מאת ענת גוב – בית ליסין – קולח ותוסס

מאת חיים נוי

ההפקה החדשה למחזה "החברות הכי טובות" של ענת גוב המנוחה המועלית בתיאטרון בית ליסין , בשיתוף הקמרי, היא חוויה תיאטרלית. 6 שחקניות מוכשרות מפגינות משחק מהוקצע ומבדר, מרגש ואפילו יש לו מוסר השכל.

הבמאי גלעד קמחי  הצליח ללהטט בכישרון רב  עם צוות השחקניות והתוצאה היא מהנה ומרשימה.

המחזה של גוב הועלה לראשונה בקאמרי ב-1999 ולפני כמה שנים בתיאטרון הספרייה ברמת גן. המחזה הוא בסך הכול הצגה קלה, לא עמוקה מידי ולפעמים מתמשכת על פני מים רגועים ושלווים ולעיתים רושפת גיצים וסצנות שעלולות להביך ולגרום לידי הסמקה בקרב חלק מן הצופים. אם הייתי יודע , לפני כמה שנים, למשל, על סצנת החליל, אולי הייתי שוקל אם להביא את בתי להצגה בתיאטרון הספרייה.  אבל היא בהחלט נכחה ואפילו נהנתה ביותר וגם הואילה להסביר לי כמה מן המושגים שסברה , כי איני בקי בהם. הפעם דווקא הגעתי עם אשתי , אבל גם היא האדימה למשמע הסצנה המוזיקלית ואפילו כאב הגב שלה נמוג פלאות, למראה קבוצת הגמלאיות המתמוגגות שישבו לצידנו בשורה וצהלת השחקניות עצמן שקראו דרור פרוע למגבלות הטקסט.

מדובר בשלוש חברות נפש וסיפור חייהן המשתרע על פני 30 שנה, מחוויות בית הספר והנעורים ועד היותן נשים בשלות ומנוסות.

שלוש הנשים שהיו החברות הטובות ביותר או בלשון המחזה "החברות הכי טובות", נועדות שוב מספר שנים לאחר שכל אחת מהן הלכה לדרכה ולקריירה או לחוסר הקריירה שלה.

כאשר הן נפגשות שוב , נחשף הקשר הייחודי שלהן ומתגלים כל אותם סיפורים קטנים שהיוו כל העת את מרקם היחסים המיוחד שלהן, לטוב ולרע. עילת הפגישה המחודשת היא גילוי שחפצה לספר אחת החברות ומהותו המפתיע. עד לחשיפת הסוד, הן שבות ונזכרות בכל האירועים שעיצבו את חייהן כשהעלילה מוצגת בשילוב של עבר והווה.

שלוש שחקניות מגלמות את החברות בנעוריהן ושלוש אחרות – בבגרותן.

על הבמה הן מציגות את הסיפורים הקטנים, המרגשים, החוויות המשותפות מן העבר ומן ההווה, הכול בתמהיל אחד זורם, שנון ומעניין.

מיה דגן מגלמת את סופי הבוגרת. מיה היא חית במה, שנונה ומקצועית. מיה משחקת באורח מופלא ומיוחד.

שמרית לוסטיג היא סופי הצעירה ומשחקה הוא מדהים והיא גונבת את ההצגה לא אחת. סצנת הלידה , למשל, שבו אפילו לא רואים אותה כמעט - הוא משחק נהדר , מבדר , קולח ומהוקצע.

שרית וינו-אלעד מגלמת את ללי הבוגרת. משחקה שקול, ענייני ומגולם בטוב טעם. יש לה יכולת דרמטית משובחת ומשחק מהוקצע.

כנרת לימוני מגלמת את ללי הצעירה. משחקה אמין, מקצועי ומלא חן. הדמות שהיא משחקת קורמת בזכותה עור ובשר והיא אמינה ומשחקה כליל השלמות.

יעל לבנטל היא תרצה הבוגרת. יעל היא שחקנית מופלאה וכישרונית. משחקה מעולה וכל תנועותיה הן מושלמות וראויות לתשואות.

דינה סנדרסון היא תרצה הצעירה. דינה היא שחקנית נפלאה שלא אחת ממקדת אליה את ההצגה כולה , בזכות כישרון רב ומשחק מצוין. דינה היא שחקנית שראויה לתשואות רבות.

התלבושות שעיצב מוני מדניק הן צבעוניות וראויות. ערן עצמון עיצב תפאורה פונקציונאלית , המתבססת בין היתר על דלתות הזזה  ועל מיקומי שולחן וכיסאות – המוצלחים מאוד.

אמיר לקנר עיצב את המוזיקה המשובצת בלהיטי התקופות השונות. אורי מורג עיצב תאורה נכונה וראויה.

גלעד קמחי הצליח להפיק מחזה קולח, תוסס, קצבי, מבדר , אבל גם מרגש  - ומעניק לצופים חוויה תיאטרלית . ענת גוב המנוחה רקחה מחזה, לפעמים קצת בוטה אך מבדר וסביר בהחלט, המשאיר את הצופים עם חיוך של הנאה בזוית פיהם. ההפקה הנוכחית היא משותפת לתיאטרון בית ליסין ולקאמרי.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, לשעבר עורך ראשי סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.