ביקורת: "קול ששון וקול כלה" – הצגה מרגשת המשלבת שחקנים עם פיגור ותסמונת דאון עם שחקנים מקצועיים (צוותא)

מאת חיים נוי

"קול ששון וקול כלה" היא הצגה מרגשת מאוד וייחודית, המשלבת שחקנים עם פיגור ותסמונת דאון ("שחקני כנפיים") עם שחקנים מקצועיים. ההצגה , שעלתה בצוותא בתל אביב, עוסקת בסוגיה של חריגים במשפחה וכיצד להתמודד עם דעות קדומות ועם אירועים שהם מציאות שכיחה בחיינו.

טלי אלוני כתבה את המחזה העוסק בערב חתונתם של מיקי ושי , זוג מאושר שהיום הגדול בחייהם מופר בשל השתתפותם של בני משפחה חריגים בשמחה, עד שהחתונה כמעט ומתבטלת.

קרן משה כהן ביימה, ערכה והפיקה את המחזה והצליחה ללהטט עם שחקנים שבהם שחקנים מקצועיים ושחקנים עם פיגור ותסמונת דאון, באורח מופלא, סוחט דמעות ומרגש מאוד. ההפקה היא מוקפדת מאוד, מקצועית ונראה שעמלו עליה רבות. אין היא מתיימרת להיות הצגה מקצועית מבית הפקה של תיאטרון רפרטוארי או מסחרי , אלא שהייחוד בליהוק והביצוע של השחקנים – הוא שהופך את ההצגה הסולידית הזו למשהו מיוחד, אחר, נועז והמעניק לחלוחית בעיניים של הצופים באולם.

לכלה מיקי יש אח תאום, בעל פיגור קל, השוהה בהוסטל. חבריו להוסטל, מפגרים ובעלי תסמונת דאון, אמורים להגיע אף הם לחתונה. במקביל, לחתן יש אחות, נערה מרדנית, שתיינית ובלתי צפויה.

אימו של החתן מקבלת את הסעיף כשהיא שומעת על בואם של דיירי ההוסטל ועוד יותר היא לוקה בהיסטריה כאשר האח המפגר של הכלה מנפץ ואזה משפחתית יקרה וגונב את הכוס המיוחדת שאותה אמור לנפץ החתן.

בין לבין, מוחלפים עלבונות וקיתונות של רותחין הדדיים, כל השדים האפלים צצים ועולים מהמחשכים. הדעות הקדומות חוגגות והחתונה עומדת להתפוגג. אולם, ברור הוא שיש סוף טוב והולם גם הפעם.

למען האמת, ההפקה הצליחה לרגש אותי. לצפות בשחקנים החובבים כשהם מבצעים פעלולים מסובכים או מתמודדים עם טקסטים קשים לצפייה, זו בהחלט מטלה מרגשת. אולם ההפתעה האמיתית הייתה לקראת הסוף ולאחריה, בעיון ברשימת השחקנים ושם באמת גיליתי דברים בלתי צפויים אודות חלק מהמשתתפים שראוי שלא לחשוף אותם.

נועה צפריר מגלמת את מיקי הכלה באורח מופלא ונהדר. נועה, שחקנית מקצועית, שובת לב ומקסימה, מצליחה לעורר אמפטיה רבה למצב המיוחד שבו היא נקלעת. נועה מגלמת את הדמות בכישרון רב וראויה לתשואות רבות.

רוני רוקט (ארל) מגלם את שי, החתן, באורח  מצוין, במשחק אמין ומקצועי.רוני הוא שחקן מקצועי משובח.

אריק מורדוך מגלם את דורון, אחיה המפגר של הכלה והוא מבצע את התפקיד בכישרון רב ובמשחק מושלם. סצנת השירה שלו היא ייחודית וסוחטת את בלוטת הדמעות.

אסי יצחקי מגלם את אב החתן במשחק יפה ומוקפד, באותנטיות רבה ומלאת הבעה.

אמליאן עמנואל כהן מגלמת את אם החתן בהופעה מרגשת ומקצועית. היא מצליחה להפגין משחק ראוי ומעולה.

הסבתא הרתוקה לכסא הגלגלים היא אביגיל ארנהיים שמשחקה קולח ומפעים, מרגש ומעולה.

קייטלין פינקל, מגלמת את ליבי, אחותו המרדנית והשתיינית של החתן. משחקה הוא משובח ורב כישרון. היא נעימה ומשחקת במקצועיות רבה.

אם הכלה היא עירית גיל ומשחקה הוא אמין ויפה מאוד, מעורר אהדה ומוצלח.

דנית פור מוצלחת מאוד כמאפרת ומדריכת דיירי ההוסטל.

אנסמבל כנפיים הנהדר והמוצלח מונה את  בנצי ראובן, יהודית סייר,יחיאל כהן, מאשה אלין, סימונה עידן,שמרית קרויטרו, תמיר מילר.

הלחן ושיר הפתיחה המצוינים הם של זאב פלדמן. הכוריאוגרפיה והתלבושות היפים עוצבו בידי יעל פלדמן.אורי רובינשטיין עיצב את התאורה הנאותה.

אין ספק שמדובר בהצגה קטנה וסולידית, אך המעלה לעיני הצופים דילמות ואירועים חשובים ומשמעותיים שלפעמים מנסים לטייח אותם, אך ראוי שהם ילובנו והצופים יקבלו את מה שקיים מעבר לדעות קדומות . אם יש מקום למחיאות כפיים סוערות הן מגיעות במיוחד לאותם שחקנים מרגשים שמביאים את סיפורם האמיתי לפני הציבור.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.