ביקורת: "הבנות של אבא" – הצגה מרגשת, מצחיקה ומצמררת - מבט אישי והיסטורי לעולמם של יוצאי עיראק – תיאטרון היהלום בר"ג
מאת חיים נוי
"הבנות של אבא" הוא מחזה מרגש, מצמרר וגם מצחיק, הפוער צוהר לעולמם של יהודי עיראק ועלייתם ארצה , במהלך סיפורה הנוגע ללב של משפחה אחת.
ההצגה היא הפקה של תיאטרון השחר המתמקד במורשת עדות ישראל. ההצגה נצפתה בתיאטרון היהלום ברמת גן.
העלילה עוסקת באליהו ושלוש בנותיו הצעירות המתגוררים בעיראק. בעיצומו של חג השבועות, על רקע עלית הנאציזם באירופה, פרץ בשנת 1941 פוגרום עקוב מדם ביהודי עיראק שנמשך מספר ימים. אליהו מבין כי מקומה של המשפחה הוא בארץ ישראל והוא נמלט אליה עם בתו מרים שנעצרה איתו על רקע פעילותה במחתרת הציונית. את בתו הקטנה , מזל, הוא מפקיד בידיו של דאוד ואימו בבגדד, מחשש שלא תעמוד במנוסה ארצה. בתו הבכורה ג'ולי כבר עקרה לארץ ישראל עוד קודם לכן עם אם-המשפחה לצורך ניתוח. ג'ולי הייתה ארוסתו של דאוד אך המצב אילץ את אליהו להפריד ביניהם. בינתיים בעיראק, נושא דאוד את מזל לאישה ונולד להם בן. מזל מגלה שדאוד בוגד בה ומחליטה להימלט אף היא לארץ ישראל, אך בנה הפעוט לא שורד את התלאות ומת. ההצגה בנויה מחלקים של האירועים בעיראק ומהמתרחש כעבור שנים בישראל, בתקופת מלחמת המפרץ. נכדתו של אליהו, סיגל, מתעתדת לנסוע ללימודים בלונדון ואגב כך מבקשת לחשוף בפניה את כל הסודות הכמוסים שהיו צרורים בלב אחיותיה ועל מה שאירע בניכר.
ההצגה מתובלת בשירים מקורים ובלחנים של העדה , בביטויים ובפכים קטנים המוסיפים נופך קל ואולם גם משרטטים תמונה כואבת על כל מה שאירע ועל כל תהפוכות הגורל.
ההיסטוריה הפרטית של המשפחה, שופכת אור על תקופה קשה ליהדות עיראק ומאבקה לעלות ארצה .
המחזה נכתב בידי גילית יצחקי שגם מגלמת את ג'ולי. אורי גבריאל , במאי ההצגה ומגלם דמותו של אליהו, ביים מחזה קולח, מרגש ונוקב, המעלה אמנם גם מנות צחוק , אבל גם הרבה לחלוחית בעיניים.
גבריאל הוא שחקן מקצועי ומרשים. הוא מגלם את דמותו של אליהו, ראש המשפחה, המתייסר בין המעשים הנכונים שעליו לעשות לבין המציאות שכופה עליו לנהוג אחרת. משחקו הוא מעולה ומשובח.
גילית יצחקי כג'ולי היא טובה מאוד, הדמות מעוצבת כהלכה ומדגימה היטב את המסורת העיראקית על לחניה ופתגמיה. ההצגה שכתבה היא מצוינת ובנויה היטב, קולחת ומרגשת.
שרון מלכי שמש היא נהדרת כמרים הבת שחוברת למחתרת היהודית בעיראק. סצנות שחרורה, תמורת שוחד ומשחקה שם ובארץ הם מצוינים .
לירית מאש כמזל היא מעולה. משחקה הוא מרטיט וסצנת מותו של פרי בטנה הוא מרגש מאוד ומשוחק בעוצמה תיאטרלית נפלאה.
אלי מנשה כדאוד הוא טוב מאוד. הוא מצליח לשלב בין דאוד המסור ודאוד הבוגדני, בין דאוד בישראל וכל התפניות בעיצוב הדמות הן מרשימות ביותר.
נואית קדם הנהדרת מגלמת את הנכדה סיגל . נואית מגישה משחק משובח מאוד. היא מרגשת מאוד במיוחד בתמונת הסיום כאשר היא מגיעה לאחר שנים רבות מלונדון אל בית המשפחה בארץ וכל שנותר שם אלה הזיכרונות שהיו בליבות אחיותיה ובני ביתן. נואית מצליחה להרשים כנערה הבוחרת בעצמאות ומגשימה את שאיפותיה והיא מהווה קרן אור תוססת ומקצועית, בהצגה הייחודית הזו.
אין ספק, כי ההצגה הזו היא חוויה תיאטרלית מרגשת ומעניינת לכל שוחרי ההיסטוריה היהודית ועדותיה ובלי כל קשר, הצגה בנויה היטב ,קולחת ומרשימה.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי של סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, לשעבר עורך ראשי של סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים