ביקורת: "מירל'ה אפרת" – הדרמה היהודית הנודעת על יחסי הורים וילדים – מרגש ונוסטלגי – בית צבי

מאת חיים נוי

"מירל'ה אפרת" , העולה עתה בבית צבי ברמת גן, הוא אחד המחזות המפורסמים ביותר בתולדות המחזאות היהודית והוא עוסק ביחסי הורים וילדים, ונראה כי הזמן לא עצר מלכת והדברים תקפים עד ימינו אלה.

המחזה נכתב בידי יעקב גורדין ביידיש ועלה לראשונה בשנת 1898 בניו יורק, ימי הזוהר של התיאטרון היידי בארה"ב.

ההצגה עלתה על בימות תיאטראות היידיש עם גדולי השחקנים של אותן תקופות , ערכה סיור בישראל עם אידה קמינסקה הדגולה, וגם תורגמה לעברית ועלתה בארץ בהבימה, 4 פעמים, בית ליסין , יידישפיל, וגם כאן לוהקו שחקניות מהשורה הראשונה ובהן חנה רובינא, מרים זהר וליא קניג, גילה אלמגור, אורנה פורת  ויונה אליאן-קשת.

ההצגה גם עלתה לפני 20 שנה בבית צבי ועתה היא עולה שוב בתרגום המוצלח של מרים קיני .

ההצגה עוסקת במירל'ה אפרת, אלמנה עשירה מגרודנו, המנהלת את עסקיה הפוריים ביד חזקה ובסיוע מנהל העסקים שלה שלמון. בדיעבד מסתבר, כי בעלה המנוח פשט את הרגל והייתה זו האלמנה שהצליחה לייצב את ההתנהלות העסקית. אפרת משדכת את בנה הבכור לנערה יפה אך ממשפחה מרודה ואולם בעלת ייחוס משפחתי. עם הזמן נחשפת הכלה הצעירה כאישה קשה הרומסת את מירל'ה ומנהלת את ענייני הבית כבתוך שלה ולבסוף גם דורשת – עם משפחתה – נטילת שבט העסקים לידיהם. האלמנה פורשת מביתה לביתו של שלמן ומסרבת להגיע לבר המצווה של נכדה, חרף כל ההשתדלויות וניסיונות הפיוס. הסוף, כמובן, הוא טוב ואולם מה שנחרת בזיכרון הוא המוטו של גיבורת המחזה: "אימא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים, אך עשרה ילדים אינם יכולים לגדל אימא אחת."

הבמאי סלבה מלצב להטט עם להקת השחקנים הכישרונית וההצגה שלא נס לחה, חרף השנים והתקופה, בועטת ומרגשת כתמיד.

רותם מלר מגלמת את מירל'ה אפרת ובזכות האיפור והתלבושות היא אמורה להיראות כקשישה אצילה. רותם מצליחה להגיש משחק נוקב ומרגש והיא בהחלט ראויה למחמאות.

חן גור-אלי מגלמת את המשרתת מחלה העוסקת בכל מטלות הבית ונקרעת בין שיגיונותיה של הכלה החדשה למסירותה לבעלת האחוזה. חן משחקת באורח מעולה והיא כישרונית מאוד.

שלמון מגולם על ידי שי לוי ומשחקו הוא יוצא מן הכלל: מרשים ומדויק. שי הוא שחקן בעל פוטנציאל רב.

רשף ספר מגלם את נחומצ'ה, אבי הכלה, ומשחקו הוא נהדר, במיוחד בקטעי הגילופין שלו, שם הוא מצליח לגלגל את עיניו באורח ממש מפחיד. רשף הוא שחקן ששוזר בהצלחה יכולות קומיות מובהקות עם כישרון דרמטי מוצלח והתוצאה ראויה למחמאות.

יעל ארביב מגלמת את חנה-דבורה ,אשתו של נחומצ'ה והיא מצליחה להיכנס לדמות האימא הפולנייה המסורתית ומשחקה טוב מאוד.

דור מיכאלי הוא יוסל'ה החתן שנושא את שיינדלה לאישה. משחקו מוקפד ואמין ויש לו יכולות משחק מבורכות.

נדב אזולאי מצוין בדמות דוניה הבן הצעיר והנהנתן. הוא מגלם את התפקיד בהצלחה ובטוב טעם.

ענת שרון מעולה בדמותה של שיינדל'ה הכלה שמשנה עורה ופרצופה ומרעיה תמימה הופכת לשתלטנית ולרעת לב, המתעללת גם באלמנה וגם במשרתת. ענת מגישה תפקיד באורח נפלא והיא מוצלחת מאוד.

הנכד שלמהל'ה מגולם בידי ירין קורן, תלמיד מתלמה ילין (שלושה נערים מגלמים את התפקיד לסירוגין) והוא בעל פוטנציאל משחק משובח.

סלבה מלצב עיצב גם את התפאורה הפרקטית והמוצלחת.

נטשה מנטל עיצבה את התלבושות הנפלאות והיפות, במיוחד בגדי הנשים .

גור קורן עיצב את המוזיקה התקופתית ושזר שירים נוסטלגיים מרוממי נפש.

מישה צ'רנבסקי עיצב תאורה ראויה.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.