ביקורת: רנט - להקה טובה ברובה למופע שטחי, ארוך ומיגע באולם לקוי – מרכז ענב תל אביב

מאת חיים נוי

רנט הוא בעצם אופרת-רוק שהפך לאחד ממחזות הזמר הידועים והעולה בפעם השלישית בישראל. רנט לא התיימר להיות מופע מפורסם או לנסוק לשיאי הבמה בברודווי, אבל הוא הפך בין ליל למחזמר שסחף עימו המוני אוהדים , גרף בדרך את פרסי הטוני והפוליצר למחזות מוזיקליים . בישראל הוא עלה בתיאטרון פרינג' בשעתו ולאחר מכן בבית צבי ברמת גן ובימים אלה במרכז ענב בתל אביב, אלא שהתוצאה היא מופע שטחי, ארוך ומייגע, ללא הפסקה, באולם שלא מיועד למחזות זמר ועם זאת שזור בחלקו בשחקנים-רקדנים-זמרים שהם חיות במה , מוכשרים וראויים למחיאות כפיים.

המופע מכוון יותר לצעירים ולצעירים ברוחם. הוא מתויג כאופרת-רוק, שכן רוב האירוע מושר , כמו באופרה וגם כמו מחזות הזמר של אנדריו לויד-וובר. המחזמר מושתת על מוזיקת פופ ורוק , משובצת בשירים ותנועה, תוססים וסוערים, אם כי ג'ונתן לרסון חיבר את המחזמר על בסיס עלילת האופרה לה בוהם. הוא העתיק את העלילה לשנות התשעים ותיבל אותה בסמים, מין ואיידס המלווים את חייהם של אמנים צעירים במנהטן, על רקע מצוקות חייהם הכלכליות . לרסון התחיל את הקריירה שלו ככותב שירים לסדרת הטלוויזיה רחוב סומסום ולמחזות שלא הצליחו להעפיל לברודווי הנחשקת. רנט עלה על בימות ברודווי ב-1996 ואולם למרבה הצער מת לרסון כנראה ממפרצת בטנית כמה ימים לפני ליל הבכורה , סמוך ליום הולדתו ה-36. ייתכן שאם היה שורד את הצגות ההרצה, אולי היה משנה ומקצר את המופע הארוך, אבל הוא לא זכה לראות את פרי יצירתו על הבמה.

רנט הציג בברודווי , ברחבי ארה"ב ובעולם במשך שנים, אך לא נראה שעדיין עולה בימינו, כיון שזו אופרת רוק מיושנת שהפכה למופע קאלט שלא רבים נוהים אחריה. ההצגה אינה דומה למחזות זמר שגרתיים הבנויים משירים מלודיים המשובצים לאורך עלילה. העלילה אינה בדיוק חשובה או מפורטת, כיון שמי שאינו מכיר את התוכן מתקשה להבין אותה ובעצם היא גם לא כל כך חשובה. הקווים הכללים די ברורים. המחזמר עוסק בשנה מחייהם של 8 אמנים דלי אמצעים המתמודדים עם בעיות שכר דירה וקיום על רקע התפרצות מחלת האיידס. זהו סיפורו של דור שלם המספר על אהבה וקנאה, סמים, הומואים ולסביות, יציאה לחיים שמחוץ לחממת ההורים. זו המוזיקה המרגשת והשירה הנוגעת ללב בעוצמתה ובמסר שלה. ההפקה הנוכחית ניסתה לרמוז כאילו מדובר בתקופתנו ולגיבור ניתן טלפון נייד שעמו הוא מנציח במצלמה את האירועים. אולם במקור הייתה זו מצלמת וידיאו ישנה ואין הגיון בערבוב הזמנים הזה ואין זה תואם את רוח המחזמר.

להקת השחקנים התמודדה ברובה בהצלחה עם המחזמר הקשה לביצוע הזה , אבל נראה שלא הודרכה מספיק והתוצאה לקויה. למרבה הצער, האולם שבו עולה המופע אינו מתאים למחזות זמר והסאונד והאקוסטיקהבו אינם יעילים לשירה. התזמורת מנגנת בעוצמה רבתית ומעפילה על קולות הזמרים. לפעמים הם סתם הולכים על הבמה ולעתים לא ברור בכלל מה הם אומרים או שרים. התרגום הוא לקוי בין היתר אין לתרגם מושגים ושירים שדווקא באנגלית זה מיטיב עם המחזה והטקסט. בשעתו תרגם את המחזה לבית צבי, דניאל אפרת, מהטובים במתרגמי מחזות הזמר בארץ והתוצאה הייתה מלוטשת וקולחת.

אבישי בן גל ושחר פרץ , ביימו את המופע ושחר פרץ גם עצב את הכוראוגרפיה ועשה עבודה טובה.במופע שזורים ריקודים סוערים ותנועה טובה בדרך כלל והלהקה מעולה בחלק זה של המופע. עם זאת, אין מדובר במופע מקצועי ברובו וחסר האפיון שבו אנו חשים כי אכן מדובר במחזמר מקצועי , קולח ומענג. חלק מהשחקנים אינם יודעים לשחק ואולם הם זמרים טובים והפוך ישנם כאלה שהם רקדנים טובים אך אינם זמרים. מוזר מאוד שאין מדריכה קולית למחזמר, אשת מקצוע או איש מקצוע שחייב להיות בתחום זה של מופעים. מדריך קולי הוא בדרך כלל מורה לפיתוח קול עם התמחות מיוחדת בהדרכה קולית למחזות זמר. לא ברור אם ההפקה ניסתה לחסוך בתחום זה שכן זו מומחיות של מורה לפיתוח קול שהיא גם זמרת או זמר.

השחקן דותן עמרני גילם את מארק והוא ביצע את תפקידו בצורה מיטבית ומעולה. ניכר שזהו שחקן מקצועי שבקי בעולם של המיוזיקלס. אביתר בר דוד מגלם את רוג'ר והוא מצליח להפגין יכולת שירה טובה.

תגלית הערב היא הגר אנגל התוססת, בתפקיד מורין , בעלת קול משובח ובעיקר יכולת ריקוד וכל כולה מתפרעת על הבמה ועם יכולות אלסטיות ראויות לציון.

ספיר יצחק כמימי היא רקדנית נודעת, אך כמעט ואינה מפגינה יכולת זו. משחקה היה ראוי לליטוש וגם יכולותיה הווקאליות היו ראויים להדרכה , דבר שנמנע ממנה.

רותם מלר כג'ואן מצוינת בגילום התפקיד . היא יודעת לשחק, לשיר וגם לרקוד בעת הצורך. הקטע הידוע של טנגו מורין בביצועה עם דותן עמרני הוא מקסים.

הראל ליסמן כתום הוא משובח ויש לו יכולת ווקאלית מצוינת .

אלונה טננבאום בולטת ביכולת התנועה שלה והיא בהחלט חיית במה.

התפאורה של במבי פרידמן היא פונקציונאלית. העלילה מתרחשת במעין חדר קטן ומעליו בנויים קומות נוספות מקורות ברזל מכוסים בווילונות ודרכם עולים ויורדים השחקנים.

כאמור, המחזמר ארוך מאוד יותר משעתיים ואין בו הפסקה. ניתן היה בקלות לקצץ בו מבלי לפגוע בכלום. קשה לשבת ולהתרכז. הכיסאות הם לא רחבים ואפילו מקשים על הישיבה הממושכת. כיון שרוב העלילה מתרכזת בקצה הבמה, גם האירועים אינם ברורים בכל מקום. אם ההפקה הייתה עולה באולם רגיל המותאם גם למופע מוזיקלי, אין ספק שהדבר היה תורם למחזמר.

המחזמר הזה אינו מתאים לכל אחד. לא כולם אוהבים סוג כזה של מופע. ייתכן שהוא מתחבר במיוחד לבני נוער ולצעירים. אבל, התכנים שלו הם חשובים ונוגעים בכל אחד, הם בבואה של הדור שלנו, לטוב ולרע, והם מביאים מוזיקה ייחודית שקוראת לחשוב על המתחולל בפינות הקטנות של חיינו. העניין הוא שהניסיון להתאים כאילו את הנושא לזמננו, אינו מתאים ואינו משדר את מה שהמחבר רצה להציג.

ככלל , לא הייתה תכניה לצופים ואפילו אין כסאות או ספסלים בלובי לעשרות הצופים בכניסה והם נאלצים לעמוד.

חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צילום: דעטרון