ביקורת: אימא – מחיר החופש מול נטישת המשפחה – דרמה נוקבת ומרגשת – תיאטרון בית ליסין

מאת חיים נוי

ההצגה אימא , העולה בתיאטרון בית ליסין, היא דרמה משפחתית נוקבת ומרגשת, שכתב וביים הלל מיטלפונקט , שלהטט עם להקת השחקניות המשובחת ובראשן יונה אליאן קשת, שלה כתב, לדבריו, את התפקיד הראשי.

"אימא" נפתחת בשובה של זמרת עבר לישראל, לאחר שנים ארוכות של "גלות כפויה" בארצות הברית. גלות זו נבעה מ"התבטאות אומללה" שחיסלה את הקריירה המבטיחה שלה בארץ. שובה מתרחש לקראת השתתפותה בתוכנית טלוויזיה נוסטלגית, אירוע המשמש כזרז למפגש מחודש עם שתי בנותיה הבוגרות. מפגש זה אינו פשוט; הוא חושף "סודות ומשקעים כואבים מהעבר" , ומעלה את השאלה המרכזית והנוקבת: האם שלוש הנשים העצמאיות והשונות כל כך יצליחו להפוך שוב למשפחה?

המחזה מציג דרמה משפחתית לארבע נשים, כל אחת מהן בעלת עומק ומורכבות ייחודית. במרכז עומדת האם, זמרת רוקיסטית לשעבר, המתוארת כדמות מוחצנת, מרוכזת בעצמה, דורשת תשומת לב, ובעלת אופי הפכפך ואימפולסיבי. היא מגלמת את מושג האימהות על כל רבדיו המאתגרים. בנותיה הן הובי (אהובה), הבכורה, שנותרה לגור בבית ההורים ועבדה בנגריית אביה המנוח, ובעצם גידלה את אחותה הצעירה. דיקלה, האחות הצעירה, בחרה בדרך שונה והפכה לעורכת דין. דמות נוספת ומרתקת היא מייקי, אישה צעירה שאינה שייכת למשפחה אך מצטרפת לעלילה. היא מתוארת כדמות אנטי-ממסדית ופרובוקטיבית, המזכירה במידת מה את האם בצעירותה. היא השתתפה בהפגנה בקפלן ונאספה לביתה של הובי לאחר שנפצעה קלות.

הדינמיקה בין הדמויות חושפת מתחים עמוקים, כעסים על נטישת האם בילדותן של הבנות, ומשקעים רגשיים רבים. המחזה מציג את האם כדמות הפכפכה, המתכננת תחילה להישאר בארץ, אך לבסוף מחליטה לחזור לאמריקה עם חוזה להמשך הופעות, החלטה המתקבלת לשמחת הבנות.

המחזה מציג גם "ביקורת חברתית מרומזת על החברה הישראלית", על הפערים הבין-דוריים ועל האופן שבו אנו שופטים אנשים שנמצאים באור הזרקורים. מיטלפונקט עצמו מתייחס לעומק התקופה הנוכחית, וטוען כי הלאומנות היום "חשוכה יותר" וכי בעבר היה כבוד רב יותר ליוצרים ותיאטרון פוליטי, מה שכיום נדיר מחוץ לקונצנזוס. אמירה זו מצביעה על שכבה ביקורתית נוספת במחזה, המציגה את הקונפליקט המשפחתי כמיקרוקוסמוס למתחים חברתיים גדולים יותר.

דמותה של מייקי, שאינה חלק מהמשפחה הגרעינית אך מצטרפת לעלילה, משמשת כמעין מראה תמטית. היא מתוארת כדמות אנטי-ממסדית ופרובוקטיבית, המזכירה את האם בצעירותה. קיומה של מייקי על הבמה מאלץ את האם להתמודד עם השתקפות עברה המרדני, עם בחירותיה ועם האידיאלים שאולי נטשה. עבור הקהל, מייקי מייצגת את המשך רוח המרדנות מדור לדור, ומעוררת שאלות על האם התגובות החברתיות לדמויות כאלה השתנו, או שמא ההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה. נוכחותה של מייקי פועלת כזרז, הדוחפת את הדינמיקה המשפחתית לגילויים חדשים ואף עשויה להשפיע על החלטת האם לחזור לאמריקה, אולי תוך מציאת מטרה מחודשת או דרך שונה דרך עיניה של הדמות הצעירה.  

יונה אליאן-קשת מהטובות בשחקניות ישראל , מגלמת את דמות האם ומשחקה הוא נפלא ומשאיר רושם עז וחוויה תיאטרלית מעולה.

דניאל גל מגלמת את הבת הצעירה, עורכת הדין והיא מגישה משחק רב רושם, קולח ומרשים. יעל וקשטיין המצוינת מגלמת את הבת הבכורה הובי והיא מצליחה לגלם תפקיד מוצלח ומצוין. מיקה שיבק כמייקי המגישה משחק יפה וטוב מאוד , היא בעלת פוטנציאל נהדר ומשחקה הוא שנון ומוצלח.

ההפקה נשענת על צוות אמנותי מיומן שתורם ליצירת עולם בימתי עשיר. עיצוב התפאורה הוא פרי עבודתה של נטע הקר, התלבושות עוצבו על ידי אביה בש, המוזיקה הולחנה על ידי אבי בללי, והתאורה עוצבה על ידי זיו וולושין.

"אימא" היא דרמה משפחתית חדשה, שנונה, מרגשת ונוקבת, הבוחנת את מחיר החופש מול נטישת המשפחה. ההצגה מצליחה לרגש את הקהל ולגרום לו להזדהות עם הדמויות, תוך שהיא מעוררת מחשבה על נושאים אוניברסליים של משפחה, זהות, סודות ופיוס.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צלם –כפיר בולוטין