ביקורת: נא לא להפריע  - בכורה לקומדיה פרועה של ריי קוני

מאת חיים נוי

"נא לא להפריע"  מאת המחזאי הבריטי ריי קוני ובשותפות עם ג'ון צ'פמן היא קומדיה פרועה , הזויה שמשכיבה על הרצפה גם את השחקנים וגם את הקהל. המחזה , המועלה בבכורה בימים אלה בבית צבי ברמת גן, הוא קומדיה של טעויות שמסבכת מספר זוגות ולאמתו של דבר, לא כל כך איכפת לנו מה יעלה בגורלם של הדמויות הסהרוריות המתרוצצות על הבמה. העיקר, לצחוק בקול פרוע, אבל לא יותר מידי וללכת הביתה ואולי לרשום כמה מסקנות בדרך. אחת מהן, לא לאבד מכתבים שאינם שלך.

ייתכן שהשם "הרפתקאותיו החדשות של הב-הב הכלב" אינן אומרות דבר למרבית האנשים, אבל הם חלק הומוגני מן העלילה-לא עלילה המטורפת, שהיא בעצם פארסה קלאסית הנועצת סיכה בבלון הנפוח של חיי הנישואין הבורגניים, אליבא של יוצרי המחזה. מדובר בשלושה זוגות המסתבכים בשקרים סביב הזוגיות המהוגנת שלהם והיוצרים תסבוכת של אי הבנות וצחוק מדבק.

ריי קוני, כיום בן 72, הוא מחזאי ושחקן אנגלי עטור מוניטין. המחזה הנוכחי נכתב יחד עם ג'ון רוי צ'פמן, ששיתף איתו פעולה בעוד מחזה ושנפטר לפני 9 שנים.

נא לא להפריע חובר בשנת 1969 והוא דווקא לא מן המחזות המפורסמים ביותר של קוניי.

כשעלתה ההצגה בברודווי, כתבו עליה המבקרים שהיא דומה לספר טיסה: לצפות, להתגלגל מצחוק ולשכוח כל מה שהיה.

ההצגה בנויה מרובדים שונים שבחלקם איטיים יותר, מצחיקים פחות ומצחיקים יותר ועם סצנות פרועות במיוחד, שבהם גם השחקנים שרועים על הרצפה ואפילו במיטה בצמדים שונים ומשונים.

הבמאי דב רייזר הצליח עם חבורת השחקנים הצעירה להעלות מחזה אנגלי במיטבו, ללהטט עימם בצורה קולחת ועם זאת לא רדודה ולא גולשת לאפיקים נמוכים. להיפך, יש רמה וגם הרמה וגם שעשועי ביום וצקצוקי לשון. יונתן אסתרקין תרגם את המחזה והיטיב להלביש על מכמני השפה האנגלית שפה עברית ברורה ונהירה.

רז מזרחי כמעצב הבית השורץ בדירה כבר 3 חודשים ובסופו של דבר מתאהב בעוזרת, משחק יפה מאוד . הוא  יודע להתפרע, לגלם דמות של מאהב, מתהלך כבחור עליז, אבל הוא בהחלט לא , מה לעשות שהנסיבות מוצאות אותו במיטה אחת עם בעל הבית.

גלי הראל מגלמת להפליא את דמותה של לינדה , אשתו של השותף להוצאת הספרים והמנסה לארגן לעצמה איזו פרשיית אהבים קצרה. גלי שוצפת-קוצפת בין הסצנות, מבריקה בסיפוח אקצנט גרמני שנכפה עליה במהלך העלילה ומגישה משחק משובח.

עוז ניסן כבעל הוצאת הספרים פיליפ מרקהם מגיש משחק קולח, אם כי הוא מפריז לעתים במימיקה או בקולניות.

מעיין גולדברג כסילביה עוזרת הבית, חיננית מאוד, מצליחה לעורר אהדה לצעירה שהדייט שלה בדירה אינו קורם עור ומיטה. היא יודעת להגיש משחק שאינו גולש לרדידות ומפגינה כשרון רב ומבטיח.

רותם אלטרוביץ כאשתו של המו"ל, ג'ואנה, משחקת כהלכה, לא תמיד דבריה ברורים, והיא מדברת בטונים קצת גבוהים שעלולים להיות לה לרועץ.

אלינור פוגל כסופרת סמית , חוזרת סוף סוף לבמה עם רגלים איתנות ומשחקה הוא בהחלט יפה מאוד. היא משחקת ברצינות בתוך הילולת הטרוף שמסביבה והדבר מוסיף דווקא נופך מעניין.

מיכאל גמליאל כשותף של המו"ל הנרי, מתרוצץ על הבמה בצורה מוצלחת למדי. עיניו בורקות כתמיד, בלוריתו פרועה ומשחקו ההזוי הוא משובח.

יוני קצב כוולטר , האיש שלא זכה לדייט עם אישה נשואה , מגיש משחק אפיזודי מיוחד. הוא כמעט ולא מדבר , רק מהלך בצורה משונה ומחלק כרטיסי ביקור וזוהי היכולת לגלם תפקיד משני בצורה בולטת ומוכשרת. יוני גם צריך להיות אלוף בריצה: הוא משחק במקביל בהצגה אחרת העולה בתיאטרון ועליו למהר ולהחליף בגדים כדי להופיע גם כאן. הוא בהחלט לא מתבלבל בתפקידים. את הג'ל בשיער הוא מסתיר באמצעות מגבעת.

אסתי שיגאני היא מיס וילקינסון, מרכזנית, טלפנית או מוקדנית, תלוי את מי שואלים. היא מגלמת את ה"חתיכה" של ההצגה שמגיעה לבלות דייט עם אחד הגברים, אבל מרוב בלבול היא מחליפה אותו כמובן למגינת ליבו ולמשוש חדוותו של בעל הבית ולהנאת הצופים. אסתי צריכה להתפתל ולהתעמל מתחת לסדין כדי להחליף, למעשה להשיל, בגדים וזו באמת מלאכה קשה וטעונה.

אסתי מגישה תפקיד יפה בצורה פשוטה, למעשה קצת נוגעת ללב. אבל היא צולחת את התפקיד כפוי הטובה הזה בצורה מצוינת ומפגינה גם משחק משובח וגם מימיקה והתנהלות בימתית מוצלחת.

התאורה של הדס לוז היא נהדרת במיוחד. הסצנה בבאר של המטבח, בזוקה באור שמבליח בצורה מדהימה והופך את התמונה למלאכת מחשבת.

התפאורה של אדם קלר היא בריטית ויפה. פיצול הבמה לסלון ולחדר השינה עם כניסות נוספות הוא פרקטי ומעניין.

התלבושות של אפרת מירב הן יפות והולמות את רוח המחזה והאווירה הבריטית.

המוזיקה של אפי שושני משתלבת להפליא בקטעי קלאסיקה .

הערת אגב של אחד המשתתפים במהלך המחזה שבה הוא כאילו פונה פתאום לקהל ומתנצל על אורך ההצגה, לא לעניין ולא נראה לי שנכתבה במקור. ואם כן, זהו הומור בריטי שלבש מחלצות אחרות.

אין ספק שמדובר בהצגה קלילה, פרועה שגורמת לצופים להתרווח על מושביהם ולצחוק צחוק משחרר למראה המהומה על הבמה – ולמעשה, לא צריך יותר מזה בלילות הקיץ החמים.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.